דחיית סיפוקים?

הייתי במסיבה לא מזמן, די מוצלחת, עם אלכוהול רע ומוזיקה סבירה. בתחילת הערב הדי ג'יי חזר קצת אחורה במנהרת הזמן, ושלף שיר ששכחתי מקיומו – סקס, של מופע הארנבות של ד"ר קספר. כשחזרתי מתנדנד הביתה, כל מה שרציתי זה לשמוע אותו שוב. קורה. 

או. בעיה. גלשתי ל-songs.co.il, הדבר הכי קרוב לחנות מוזיקה מקוונת שיש היום בארץ הדיסקים הצרובים. הקספרים דווקא מראים שם נכחות, אבל רק באלבום שלהם מהופעה חיה. שהוא נחמד, אבל אני רציתי את הביצוע ששמעתי במסיבה. ורציתי אותו עכשיו.

דחיית סיפוקים אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. אני מניח שזו נקודת תורפה של לא מעט אנשים. אבל האינטרנט ביצע בתכונה הבוגרת הזו סוג של סיכול ממוקד. זה קטלני: פעם היית צריך להמתין 3 שעות עד שנאפסטר, השם ייקום דמה, תשגר לתיקייה הלא חוקית שלך שיר בודד. היום מציעות אי-מיול ודומותיה דיסקוגרפיות שלמות, בפרקי זמן דומים. זה נכון גם לגבי מידע מכל סוג, וידאו קליפים, תורים לתשלום חשבונות שמתחילים להיעלם כי יש חלופה ברשת – הכל נמצא מרחק שניות ולחיצת עכבר. לא צריך לחכות לכלום יותר. הידד.

אבל כן צריך לחכות לביצוע המקורי של "סקס". אם אתה לא רוצה להיות סוג של פיראט, כלומר. לקום בבוקר, להיגרר עם ההנגאובר לחנות תקליטים (בהנחה שהחנויות פתוחות ביום שאחרי המסיבה), ולרכוש דיסק שלם, רק בשביל השיר הזה שהתנחל לך בין האונות.

זה לא הגיוני. אין לנו סבלנות. האינטרנט חיסלה את המעט (מאוד) שעוד היתה לנו. חנות המוזיקה שצריכה לקום כאן מתעכבת, לפי פרסומים שונים, כבר המון זמן. זה טיפשי. ואין לנו סבלנות לחכות גם לזה. הכסף שלנו, בצורת כרטיסי אשראי שמוכנים להישלף ב-3.00 בבוקר בשביל הקספרים, מונח על הרצפה. מחכה שברוני אקו"ם וחברות התקליטים יתחילו לאסוף אותו. אז קדימה.