האינטרנט כפי שהסבירה לי בתי העצבנית בת ה-6

ראיתי לא מזמן את משימה בלתי אפשרית 3. אקשן נאה, טום קרוז מעצבן. אבל זה לא רלוונטי. הסרט החביב עלי בסדרה הלא ממש חשובה הזאת הוא מס' 2. גם בגלל שג'ון וו יודע לביים פעולה (קצת חיבה יתרה ליונים, אבל נו). אבל גם בגלל שמדובר באחד הסרטים שנוגעים בצורה הכי חכמה שאפשר בסוגיית הגזענות, סיפור לא פשוט בארה"ב, ובעצם בעולם בכלל. וגם אצלנו.

טום קרוז, למי שלא זוכר או לא ראה, מנהל בסרט רומן עם בחורה, ת'אנדי ניוטון. במקרה, היא שחורת עור. במקרה, כי זה לא רלוונטי. הסרט לא מתייחס לזה בשום צורה ואופן. לצבע העור שלה אין שום חשיבות. וזה מה שמייצר תמונה של שוויון מלא. של עולם שבו לצבע עור אין שום משמעות.

באיזשהו שלב זה יקרה לאינטרנט. כשיפסיקו לעשות כנסים שבהם כולם מתפעלים מכמה גדל הפרסום באינטרנט, כשיפסיקו לכתוב על כמה האינטרנט כן נוגס או לא נוגס ממכירות הפרסום בטלוויזיה, כשהשוק יקבל את העסק כמובן מאליו – זה יהיה הסימן שהמדיום החדש נחת סופית.

לנגה, 6.5, מסיימת כיתה א', לא צריך להסביר את זה. סלולרים, אינטרנט – הכל טבעי בשבילה, כמו הטלפון וערוץ 1 של ילדותנו. היא שולטת בעכבר מאיפשהו לפני גיל 3, ברור לה שמחשבים מחוברים זה לזה ויכולים לתקשר ביניהם (היא לא מבינה איך, אבל זה לא משנה. גם אני לא מבין איך, וזה באמת לא משנה). ומעצבן אותה מאוד שאי אפשר לעשות עם הכל יותר – לשנות דברים במשחק, לשלוח הכל לכל מקום. אני עוד מתפעל מדי פעם מהפס המתרחב, נגה מתעצבנת שהכל עוד איטי מדי לטעמה. זה כל ההבדל.

היא יודעת מה זה מסנג'ר, ומשתמשת גם בו וגם במייל. והיא הסיבה שה-2.5 מפרסמים האחרונים שעוד תוהים לגבי הרשת, ימצאו את עצמם שופכים שם המון כסף בקרוב, בלי לחשוב על זה בכלל. עידן הוועידות, המדורים המיוחדים בעיתונים, עומד להסתיים. האינטרנט מסיים עכשיו להיות סוג של חידוש, novelty, ומתקבע סופית בחיים שלנו. תנו לזה שנה-שנתיים.