על הזיקנה ועל הטלפון סלולרי כתחליף למצית

כל מה שקראתם נכון – ההופעה של הבלאק אייד פיז היתה מעולה. כי הם הגיעו לכאן בשיא, כי הם לא עברו את הגיל שבו רוקר שמכבד את עצמו כבר מת ממנת יתר, כי היה אחלה סאונד. אבל היו בה כמה דברים שהטרידו אותי, חוץ מהרגליים הכואבות ביום שאחרי.

נתחיל עם קיטורים על הגיל. בחימום (הקצת תמוה) של אם.סי קרולינה נוגן שיר של בוב מארלי, מה שהוציא ממני ומשותפתי לחוויה תגובות נלהבות. בכל זאת, זוהר ארגוב של הרגאיי. ואז הסתובב אלינו איזה דרדק, שנראה שתי דקות מהבקו"ם, ואמר לי "אחי, נראה לי אתה היחיד באיצטדיון שמכיר את השיר הזה". ויכול מאוד להיות שהוא צדק. פעם שודר ב-mtv קליפ של פאף דאדי עם סימפול של לד זפלין המופלאים, כשג'ימי פייג' מופיע בו, חורש על גיטרה כפולת צוואר. בהודעות הטקסט שרצו למטה שאל מישהו מי זה הזקן הזה שמנגן בגיטרה כמו של סלאש. אין כבוד למסורת. ואם לא הבנתם, אתם צעירים מדי.

אבל מה שבאמת היה מוזר בהופעה הוא השימוש היצירתי בטלפונים סלולרים. זה שחצי מהזמן אנשים החזיקו באוויר את הטלפון-מצלמה שלהם והקליקו וידאו וסטילס זה בסדר. אנחנו בעד קידמה ובעד בוטלגים ובכלל. אבל בשלב מסוים פנה לקהל ויל איי אם, המנהיג של האפונים, וביקש מכולם להרים את הסלולרים באוויר. תהינו (אנחנו עדיין, האמת) אם זה חלק מהחסות של אורנג' לכל הסיפור. אבל אז הראה המסך על הבמה את הקהל, ואנחנו הסתובבנו אחורה וראינו יער אורות מרשים למדי של מסכים מהבהבים בכחול. היה חזק. אפשר להכניס את זה לרשימת האין ואאוט של דה מרקר, למשל: סרטן בהופעות חיות – מצית אאוט, סלולרי אין.

אבל עזבו אתכם מתהיות ותלונות. היה משובח, פרגי לא הפסיקה לנדנד את האגן, ואנחנו יצאנו מרוצים לגמרי.