על ולווט וכוחן המאגי של מסיכות

אני יודע שאני מאחר בנשף. כבר כתבו על ולווט לפני ואחרי החשיפה. במאבד תמלילים של יובל דרור היה יופי של פוסט, חנוך מרמרי שפך מילים בעין השביעית, וכו'. ובכל זאת.

כמו לא מעט מדרי הביצה עברתי על כל פוסט חדש בבלוג של ולווט אנדרגראונד. את רובם לא הצלחתי לסיים. קצת רכילות, קצת עדכונים לגבי כתבות שלא הספקתי לקרוא בעיתון, כתיבה חיננית בדרך כלל וזהו. לא מצאתי יותר מדי תובנות, וגרוע מזה: במקרה או שניים שבהם עסק הבלוג בדברים שמוכרים לי מהחצר האחורית שלי – אתר msn – גיליתי חוסר הבנה וידע, מוסווים מאחורי כתיבה בוטחת להפליא. עיין ערך מקרה המעבר של msn מעבודה עם דה מרקר לגלובס. היה ברור שהכותבת המסתורית לא מצויה ברזי העניין, לא מבינה באמת מה קרה שם, לא טרחה לברר ואין לה שום בעיה לכתוב על זה בכל זאת.

והנה הפואנטה. אם על הבלוג היתה חתומה דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של רייטינג, לא היתה לי בעיה עם זה. מה לה וליחסים עיסקיים בין אתרי אינטרנט. היא בסך הכל עיתונאית שכותבת את דעתה על המידע שהיא נחשפת אליו, כמו כולם, בתקשורת ובשיחות עם חברים למקצוע. אבל ולווט הפכה את עצמה למעין מבקר תקשורת מאגי, כל יודע. היא לא היתה צריכה להציג רזומה או קרדיטים, לא היתה חייבת להפריד בין עובדות לפרשנות, או להסתמך על מקורות. לא היה עורך שיבקר אותה. היא היתה נטולת פנים, לא מחויבת, ומכאן גם לא רצינית.  

לא רק בעין השביעית יכולים עיתונאים לכתוב על עיתונאים. אני לא הראשון שמזכיר את רוגל אלפר או אביב לביא. שניהם כתבו טורי ביקורת תקשורת מושחזים ודעתניים, שעסקו קצת פחות בהגהה וקצת יותר במהות. האם באמת חייבים להסתתר מאחורי פסודונים? האם זה נובע מצורך באנונימיות ובהגנה מפני הבוסים הכל יכולים (ואם כן, איך זה מתיישב עם החשיפה, שלא נראה כי תפגע בפרנסתה של שרגל), כמו גיבור-על עם טייטס ומסיכה שמסתיר את זהותו כדי שאויביו לא יוכלו לפגוע ביקרים לו (כן, יותר מדי סרטי קומיקס, אני יודע)? או שמא להפך – המסיכה היא הצהרת אופנה שמספקת לכותב כוח גדול יותר, ופטור מאחריות? אני מקווה שבמסגרת 15 דקות התהילה של שרגל, מישהו ישאל גם את זה.