על ולווט וכוחן המאגי של מסיכות

אני יודע שאני מאחר בנשף. כבר כתבו על ולווט לפני ואחרי החשיפה. במאבד תמלילים של יובל דרור היה יופי של פוסט, חנוך מרמרי שפך מילים בעין השביעית, וכו'. ובכל זאת.

כמו לא מעט מדרי הביצה עברתי על כל פוסט חדש בבלוג של ולווט אנדרגראונד. את רובם לא הצלחתי לסיים. קצת רכילות, קצת עדכונים לגבי כתבות שלא הספקתי לקרוא בעיתון, כתיבה חיננית בדרך כלל וזהו. לא מצאתי יותר מדי תובנות, וגרוע מזה: במקרה או שניים שבהם עסק הבלוג בדברים שמוכרים לי מהחצר האחורית שלי – אתר msn – גיליתי חוסר הבנה וידע, מוסווים מאחורי כתיבה בוטחת להפליא. עיין ערך מקרה המעבר של msn מעבודה עם דה מרקר לגלובס. היה ברור שהכותבת המסתורית לא מצויה ברזי העניין, לא מבינה באמת מה קרה שם, לא טרחה לברר ואין לה שום בעיה לכתוב על זה בכל זאת.

 

והנה הפואנטה. אם על הבלוג היתה חתומה דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של רייטינג, לא היתה לי בעיה עם זה. מה לה וליחסים עיסקיים בין אתרי אינטרנט. היא בסך הכל עיתונאית שכותבת את דעתה על המידע שהיא נחשפת אליו, כמו כולם, בתקשורת ובשיחות עם חברים למקצוע. אבל ולווט הפכה את עצמה למעין מבקר תקשורת מאגי, כל יודע. היא לא היתה צריכה להציג רזומה או קרדיטים, לא היתה חייבת להפריד בין עובדות לפרשנות, או להסתמך על מקורות. לא היה עורך שיבקר אותה. היא היתה נטולת פנים, לא מחויבת, ומכאן גם לא רצינית.  

 

לא רק בעין השביעית יכולים עיתונאים לכתוב על עיתונאים. אני לא הראשון שמזכיר את רוגל אלפר או אביב לביא. שניהם כתבו טורי ביקורת תקשורת מושחזים ודעתניים, שעסקו קצת פחות בהגהה וקצת יותר במהות. האם באמת חייבים להסתתר מאחורי פסודונים? האם זה נובע מצורך באנונימיות ובהגנה מפני הבוסים הכל יכולים (ואם כן, איך זה מתיישב עם החשיפה, שלא נראה כי תפגע בפרנסתה של שרגל), כמו גיבור-על עם טייטס ומסיכה שמסתיר את זהותו כדי שאויביו לא יוכלו לפגוע ביקרים לו (כן, יותר מדי סרטי קומיקס, אני יודע)? או שמא להפך – המסיכה היא הצהרת אופנה שמספקת לכותב כוח גדול יותר, ופטור מאחריות? אני מקווה שבמסגרת 15 דקות התהילה של שרגל, מישהו ישאל גם את זה.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

4 responses to “על ולווט וכוחן המאגי של מסיכות”

  1. אדר says :

    איך אפשר לשים את MSN באותו משפט עם גלובס ודה-מארקר? ברור ש-MSN יזכה לפחות התייחסות, כי החשיבות שלו נמוכה יותר.

  2. מקסים אמיתי says :

    שתקרא בצורה יותר עמוקה
    כדי
    להביע דיעה אחרת אתה יוצא אדם קטן שיטחי ונקמן (הריטינג שלה מול הריטינג שלך).

  3. אורי פז says :

    אבל איפה הם בדיוק כיום אביב לביא (כתב טור דו-שבועי ב"במחנה" האזוטרי) ורוגל אלפר (באמת איפה הוא ומה איתו על הקרשים?).

    בחייך, כמו שהעורך המיתולוגי של "הארץ", חנוך מרמרי, היטיב לזהות ב"העין השביעית", גדלותה של ולווט היתה באלמוניותה, אך לא רק. הגיע הזמן שיבקרו את בועת אמצעי התקשורת והברנז'ה העיתונאית על כל מעלליה לשיח הציבורי בארץ. חברה דמוקרטית מחויבת בביקורת עצמית, בפרט בשעה שהתקשורת מזמן הפכה לזרוען הארוכה של בעלי הממון וכאילו שפעם היתה כלב השמירה של הדמוקרטיה בארץ.

    ראו על כך:
    http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1463&MenuID=681

    וכן, מרוב "גילוים נאותים" והמון לינקים כל עבר, וות אבר? שכחת לתת קרדיט לבלוג של דבורית שרגל ברשימות (נאה דורש – נאה מקיים, כבר אמרנו?):

    http://www.notes.co.il/dvorit/20536.asp

  4. א.ט. says :

    העלית נקודה חשובה לדעתי ואני מסכימה עם הנכתב. מה שחשוב לדעתי לציין ואולי הוא לא פוליטיקלי קורקט לכתוב בביצה, היומרה – שממנה נובעת חוסר המקצועיות עליה אתה כותב "ואכזבתה" שלה שלא זיהו אותה על פי סגנונה – סופרת? משוררת? איזה סגנון בדיוק??!!
    ואולי המסיכה היתה הענין ולא הסגנון?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: