העיתונות הכתובה שולתתתת! וגם חידון

בעקבות מאמר בעין השביעית האחרון: חכו רגע עם ההספדים לפרינט: לעיתונות הכתובה יש עוד כמה יתרונות שהרשת לא הצליחה להביס. תשאלו את היחצ"נים. ולמי שיצלח את הפוסט עד סופו, מחכה חידון מוסיקלי קליל

בגיליון האחרון של העין השביעית (שעדיין לא עלה לרשת) יש מאמר מעניין (בעיקר ליוצאי ידיעות אחרונות כמוני) על מערכת היחסים הבעייתית בין ידיעות העיתון (ידיעות אופליין, כמו שקוראים לו במקומותי) ל-ynet, האתר הבן המגה-מצליח. בין היתר מוזכרים שם דבריו של עורך העיתון, רפי גינת, בכנס השיווק של איגוד המפרסמים בינואר השנה. גינת החמיא לאינטרנט על יכולת העדכון המהירה, והודה שלשחור על גבי עיתון שלו אין דרך להתחרות בה. אבל, הוסיף, האינטרנט והטלוויזיה לא יכולים להתחרות בעומק, בתחקירים, ברמת הכתיבה וביכולת להכתיב סדר יום של העיתון.

כתב העין השביעית מביא את תגובתו של גורם אלמוני ב-ynet, שמספר על חיוכים משועשעים והרמת גבות בקרב אנשי האתר. אני לא חושב שיש סיבה לגבות להתרומם. אני חושב שגינת ידע על מה הוא מדבר.

לעיתונאי הרשת יש שני יתרונות שעיתונאי פרינט יכול רק לחלום עליהם: יכולת עדכון בזמן אמת, ויכולת תיקון טעויות מיידית. כל מי שעבד בעיתון מודפס מכיר את התחושה, המועקה האיומה הזו בבטן, כשאתה מגלה יום אחרי בגיליון המודפס טעות, או גרוע מזה: כשקצב האירועים הופך את המוצר הסופי שהוצאת תחת ידיך ללא רלוונטי. העיתון לא יכול להתחרות מול קצב העדכון של הרשת. אין טעם שינסה.

רצים מהר מדי

אבל אותו קצב עדכון מטורף הוא גם עקב אכילס של הרשת. לאינטרנט אין את היכולת לייצר את האימפקט של כותרת ראשית בעיתון יומי, או כתבת שער במוסף סוף שבוע. הכותרת באתר מתחלפת כל כמה שעות, הסיפור משתנה, מתעדכן. העורך האינטרנטי גמיש, חי משעה לשעה, רץ קדימה. עורך בפרינט צריך לקבל החלטות קשות הרבה יותר, מרגע שיחליט סופית על האייטם שהולך לשער, על הכותרת, על התמונה, הוא מקבע אותם שם עד לעיתון הבא, למוסף הבא. הדפסת-נסעת. אי אפשר לשנות.

בשיחה עם יחצ"ן מוביל למדי שאלתי אותו על היחס לאינטרנט. התשובה היתה פשוטה. כן, היחצ"נים למדו לכבד את הרשת, כן, יש לה עוצמה. ועדיין, את הראיון הראשון/בלעדי הוא יעדיף לתת ל-7 ימים. זה מייצר יותר שיחות ליד הקולר בעבודה, וזה בולט יותר – הכתבה הרי תישאר שם הרי במשך כל הסופ"ש..

זו גם הסיבה שתחקירי עומק, שמצריכים עבודה של שבועות, מתאימים הרבה יותר לעיתון, ופחות לרשת. תחקירן במוסף שבועי יכול להרשות לעצמו להשקיע שבועיים-שלושה בתחקיר. עיתונאי רשת, שצריך לעדכן כל שעה, כל דקה, לא יכול להרשות לעצמו מותרות שכאלה. הרשת גם מתאימה פחות למאמרי דעה ארוכים נוסח עדות נחום ברנע. האם זה עניין של הרגל? חינוך? לא ברור.

אין ספק שהאינטרנט מכריח את העיתון המודפס להשתנות, אבל הוא רחוק מלהפוך אותו לדינוזאור נכחד. גרף הטראפיק (רייטינג) של אתרי האינטרנט הפוך מזה של העיתון. רוב הגולשים מבקרים באתרים באמצע השבוע, בשעות העבודה ואחרי 21.00. בסופי השבוע ובחגים נרשמת ירידה משמעותית. העיתון נהנה מעלייה בקריאה בסופ"ש, ומשגר לדוכנים מוספים שמנים בחגים ומועדים. העיתון צריך להסתגל, להשתנות, להפוך אולי למגזיני יותר, לכנס מותגים נוסח דה-מרקר והארץ ולשתף פעולה עם השלוחה האינטרנטית שלו – אבל אל תמהרו להזמין מקום לטקסי האשכבה שלו. הוא כאן כדי להישאר.

ולחידון

שעשוע של גיקים שהחלטתי לשתף בו את קומץ האנשים שמגיעים לבלוג הזה: בסוף כל פוסט יופיעו כמה שורות משיר, בתרגום חופשי מאוד. אתם צריכים לנחש מהו השיר. פרסים? כבוד ונעים באגו, זה מה שיש. ונתחיל במשהו קל:

מותק, הייתי כאן כבר פעם

ראיתי את החדר הזה והלכתי על הרצפה הזו

חייתי לבד לפני שהיכרתי אותך

וראיתי את הדגל שלך על קשת השיש

והאהבה היא לא מצעד ניצחון