מי אתה בכלל, או אמנות הטוקבק

חוסר הבנת הנקרא, עילגות, חוסר סבלנות וסתם חוסר נימוס. התעלומה הגדולה של הטוקבקים ברשת – אתם באמת כאלה, או שזו האנונימיות שמוציאה את השד מהבקבוק? ותשובה על שאלת השאלות של הטוקבקים – מי אתה בכלל

 

הפוסט הקודם שלי עסק בנושא שעלה לא פעם בשיחות עם חברים: ילדים. הורים מכירים את זה: סיפורים על נזקי ותלאות ההורות, שגורמים לחבר התורן להישבע שהזרעונים שלו לעולם לא יגיעו לרחם באשר הוא. הפוסט התייחס בקלילות לבעיה השיווקית של הצאצאים – קל לתאר את החסרונות, קשה להסביר את האושר הגדול.

 

כנראה שנושא ההורות, יחד עם יחסינו עם הערבים ועוד כמה נושאים נבחרים, שייך לקבוצת "מקפיצי הטוקבקיסטים". נושאים שלא משנה מה תכתוב עליהם, מייד יזנקו אצבעותיהם של אנשים מסוימים למקלדת, ויתקתקו ללא שליטה תגובות נזעמות (אפשר לשלב נושאים – האמא הערבייה של פרס מתאימה גם להורות וגם לתהליך השלום, למשל). אין לי דרך אחרת להסביר את התגובות שקיבלתי:

  • אל תחליט בשבילנו – אני ניסיתי להחליט בשביל מישהו? פוסט בטוקבק נתפס אצלכם כחדירה פולשנית למחזור הביוץ שלכם?
  • "אתה לא מאושר – קח אחריות!" – איפה כתבתי שאני לא מאושר? הצגת מצב מורכב – והורות זה עסק מורכב, תשאלו כל אמא עייפה ברחוב – לא משולה לטרוניה על האושר שנגוז. ולקחת אחריות על מה?
  • "מישהו באמת צריך שיסבירו לו שהוא יאהב את הילדים שלו??? " – שלושת סימני השאלה הם במקור, גם הניסוח המופלא. ולא, אף אחד לא צריך, וזה לא מה שכתבתי, הפוסט היה על הסברה לאנשים אחרים. סוג של הבדל.

המסקנות העצובות מאוסף התגובות האלו הן: לא מעט אנשים נולדו ללא הומור. לא מעט אנשים לא טורחים לקרוא טקסטים עד הסוף. לא מעט אנשים עברו את מסננות מערכת החינוך והצליחו להגיע לצד השני עם הבנת הנקרא לקויה למדי.

 

אז מי אני בכלל

 

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בטוקבקים. אייטמים שכתבתי לידיעות אחרונות הופיעו בויינט, וזכו לתגובות (חלקן אפילו סבירות). אייטמים עלי הופיעו באתרי ברנז'ה, וזכו לשלל תגובות, חלקן ארסיות במיוחד. וכמובן הטוקבקים כאן. אני יכול להבין את יצר הנקמנות של אנשים שלא הסתדרו איתי, פוטרו על ידי או סתם סובלים מתסכולים שונים. אני יכול להבין, חלקית, את ההנאה שבהשתלחות תחת מעטה האנונימיות של הטוקבק (אלא אם כן שמך הפרטי הוא באמת "אחד" ושם המשפחה הוא "שמבין", ואז אני מתנצל). אבל אני רוצה להתמקד בעניין קטן שלא מובן לי, ועלה בטוקבקים לפוסט הקודם ולאחרים: התגובה הישראלית המופלאה "מי אתה בכלל".

 

חשבתי איך להתמודד עם השאלה. מכיוון שבמערכת notes הכותבים מזדהים בשמם האמיתי, כולל תיאור קצר ותמונה, אני מניח שהכוונה אינה אינפורמטיבית. מכאן שהטוקבקיסט מתייחס למהות, להיותי אוטוריטה בנושא שעליו אני כותב. בבחינת מי שמך. אלא שגם זה, איך לומר בעדינות, די אידיוטי.

 

מתוקף האכסניה של הטקסט, ברור למדי מי אני: כותבו של בלוג, שמתייחס לנושאים שונים שמטרידים אותו ומביע את דעתו האישית. אפשר להיכנס ולקרוא, אפשר לוותר. אפשר להסכים עם דעתי, או לחלוק עליה. אבל מה פירוש מי אני בכלל? נעם רשף, עיתונאי, אבא לצמד ילדים, בעל מגוון דיעות על שלל נושאים, אף פעם לא לגמרי בטוח שאני צודק, לא מנסה לגרום לאף אחד לעשות שום דבר. חוץ, אולי, מלחשוב קצת. אני מבין שזה מסובך לאנשי ה"מי אתה בכלל", אבל אולי זה תחביב שכדאי לכם לפתח.

 

תעצרו שנייה לפני השליפה

 

לפני כמה שנים כתבתי למוסף המחשבים של ידיעות אחרונות כתבה. הנושא הלא סקסי בעליל היה כרטיסי זיכרון. יום אחרי הפרסום, העורך קרא לי למשרדו. התקשר קורא, הוא סיפר, שהציג את עצמו כבכיר בחברת הייטק גדולה. השאיר הודעה. הוא לא מבין איך ידיעות מרשה לעצמו לפרסם כתבה כזו, מלאה באי דיוקים ובעיות אחרות. תתקשר אליו, אמר העורך, לא נרגש בעליל. בהמשך הבנתי למה.

 

הרמתי טלפון לקורא המודאג, מוכן לספוג ביקורת נוקבת. הוא היה איש חביב למדי, והתלונה היחידה שלו היתה על אי איזכור פורמט מסוים של כרטיס. הערתי לו שהכרטיס הנ"ל מוזכר בחלק השני של הכתבה. "אה", אמר הבכיר, "לא קראתי הכל, רק עד החצי". לא היה לי מה לומר.

 

אני יודע שזה נאיבי. אבל בכל זאת: תעצרו שנייה, לפני שאתם מטקבקים. תקראו עד הסוף, תוודאו שהבנתם נכון. סתם, כדי שיהיה כאן איזשהו דיאלוג מפרה, אמיתי, עם הכותב. כדי שזה לא יהיה שחרור קיטור ותו לא. יש גם טוקבקים חכמים, שמוסיפים עוד נקודת מבט, מצביעים על שגיאה בלי להתלהם, ומהווים ערך מוסף אמיתי לטקסט. אפשר לא להסכים בצורה תרבותית, אחרי עיון רציני באייטם. אולי אז יופיעו בתחתית הפוסטים כאן קצת פחות תגובות מעדת ה"מי אתה בכלל". שבינינו – מי בכלל צריך אותה.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

9 responses to “מי אתה בכלל, או אמנות הטוקבק”

  1. לאה says :

    וגם אני מסתייגת מכמה דברים שכבר ציינו כאן כמה מגיבים (בעצם למה לנסות לשכנע? והאם תיקח אחריות כשהמשוכנעים יתחרטו, מאוחר מדי?).
    אבל לרשימה הזו יש בעיני זכות קיום כי היום אנשים רבים באמת לא שוקלים את זה בכלל. זה משהו בחינוך הזהלהגשמה עצמית, להיות חופשיים לחוות דברים חדשים, לנסוע בעולם. שזה בסדר גמור. אבל איכשהו יוצא שדווקא אנשים מוכשרים, אינטליגנטיים, מבוססים, שיש להם הרבה מה לתת לא מביאים ילדים. ולא תמיד זה באמת מתוך בחירה, כי החינוך שקיבלו לא חושף אותם לצדדים היפים, ולרווח שיש בחויה של הורות. חושפים אותם רק לשלילי ולעבודה הקשה.
    אז למה לא לנסות להסביר?

  2. גלעד סרי לוי says :

    זו התרסה כנגד עמדת "הכל יודע" שיש לכותב בבלוג
    מין נסיון לומר לך, קצת ענווה בבקשה. אל תהיה כל כך נחרץ.

    (ואין כוונתי אליך באופן אישי, אלא לאמירה הכללית)

    משהותי פה ב"רשימות" אני מגלה שאחוז הטוקבקים העצבנים נמוך יחסית לאתרי עתונות כלליים. נשמח בזה

    עדיף מהתעלמות, לא?

  3. עזי says :

    האמת – אני לא מכיר אותך ואפילו לא "קורא אותך" בעיתון, אבל מה שאתה כותב ברשימות עושה לי רושם שאתה אדם אינטליגנטי ורציני, וגם מתמצא למדי בנבכי המחשבים והרשת.

    לאור זאת, הרשה לי לתת לך שתי עצות קטנות:

    א. אל תנסה לחנך. זה עניין אבוד וחבל על המאמצים, הזמן והתיסכול שלך. המטקבק הישראלי הטיפוסי הוא לעולם קורא שטחי (באלכסון, כמו שנאמר), שמה שחשוב לו בעיקר זה "להשמיע את קולו" ופחות באמת להתייחס לדברים שלך בצורה מהותית ועניינית. רבים לפניך ניסו להסביר, להשפיע, לחנך, לשנות — אבל התוצאה מראה שפשוט צריך להשלים עם התופעה הזאת. לשמחתנו (המצערת, אם אפשר לומר משהו כזה), עורכים בלא-מעט אתרים מסננים טוקבקים, כך שמה שאתה רואה הוא עוד אפס קצהה של הבורות, טפשות, שטחיות, מגעילות, תוקפנות, ושאר מרעין בישין.

    ב. תהיה נאמן לעצמך, לתפיסתך, לעמדתך, תהיה הצנזור והעורך של עצמך, ואל תיתפס לבהלת הלינצ' המטוקבק. אחת התופעות המכוערות והלא-מכובדות שאני צופה בהן היא איך שכותבים לא מעטים מחפשים את הפופולריות והמחמאות של הטוקבקיסטים — אותה תרבות רייטינג הפושה בארצנו והיא אם של הרבה נמיכות קומה — ובהכרח יורדים למכנה הנמוך ומאבדים את העצמיות שלהם.

    טוב, סתם עצות חינם של מטבקבק משועמם…

  4. ocean says :

    אם הקמפיין שלך אינו מוצלח (והוא לא, גם אם מדובר בהומור), אל לך להאשים את קהל היעד.

    ocean

  5. יעל בר זוהר says :

    זו זכותי המלאה כאשה.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says :

    קראתי את הפוסט הנ"ל ומיד פניתי לקרוא את הקודם ואת התגובות עליו. אני מסכימה שהיו תגובות לא נעימות, שאפשר וכדאי היה לנסח אותן יותר בעדינות, על מנת לשמור על פתיחות בשיח. יחד עם זאת אני חושבת שהתגובות היו ענייניות מבחינה תוכנית. נראה לי סביר שבתור כותב בלוג תהיה פתוח לביקורת של קוראים, ומה לעשות, הפוסט לא היה מדהים. אני דוקא מסכימה עם המטקבק ששאל – למה צריך להסביר לאנשים אחרים שכשיהיו להם ילדים הם יאהבו אותם (נראה לי שדוקא אתה לא הבנת אותו). אולי, כפי שרמזת עכשיו, הכל היה בהומור, אבל אם אף אחד מהמטקבקיפ לא הבין זאת, אולי הפוסט לא היה מספיק ברור?
    נראה לי יותר נכון מאשר לזלזל/לכעוס על מטקבקים, או להניח שמדובר במשהו על רקע אישי. בכל מקרה נראה לי שהאחריות על השתלשלות העניין משותפת.

  7. אלימלך דזנדזיחשווילי says :
  8. אביבה says :

    לא כתבת שם שאתה רוצה להסביר לחבריך מה טוב בהורות.
    כתבת שאתה רוצה להסביר מדוע כדאי גם להם להיות הורים.

    ההבדל ענק (ויכול להסביר חלק גדול מהתגובות, כולל זו שלי).

  9. ד.ט says :

    גם המטקבק התכוון לאנשים אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: