ילדים, חרדות ואובססיות

בין השינויים שעברו עלי אחרי הפיכתי לאב בולט אחד, תמוה משהו. מעבר למינוס כרוני בשעות שינה ופליטה לא רצונית של משפטי הורים (כן, זה ייגמר בבכי), פיתחתי אובססיה לקריאת ידיעות על אסונות שקרו להורים וילדיהם.

אני מרפרף על עיתון, כותרת ומשנה בלבד, ופתאום נתקל בידיעה מהז'אנר. פעוט נפל מחלון, ילדה רצה לכביש, תינוק נשכח באוטו, גננת מתעללת, כלב שתקף. וקורא אותה, מההתחלה עד הסוף, חייב.

ניסיתי להבין למה, והמסקנה היא צורך בשליטה. צורך להבין למה התרחש האירוע שמופיע באייטם, ומדוע אין סיכוי שהוא יקרה לילדים שלי. כי אם כתוב שהילדה זינקה מהמדרכה כשההורים היו עסוקים בשיחה עם חברים, אז ברור שלי זה לא יקרה, אני תמיד מסתכל, תמיד בודק. ובחלון יש סורגים (אני בכלל בקומה ראשונה), אין מצב שהילד יישכח באוטו באמצע אוגוסט, וכו'.

אבל מדי פעם יש את הידיעות שמסרבות לנחם אותך. שהמקריות המוחלטת שולטת בהן. אם ילד הולך על המדרכה ומשאית מאבדת שליטה וסוטה מהכביש, זה לא משאיר להורה הממוצע מרווח גדול לתמרון. אלה הידיעות שעושות לי רע, שמבהירות כמה השליטה שלנו בחיים, היציבות, מדומות. כמה הכל שברירי ואירעי.

אני קורא עכשיו את שואה שלנו של אמיר גוטפרוינד, אחד הספרים היותר טובים שנפלו לידי. לפי גוטפרוינד, או דמותו הספרותית, כולנו חיים ב-1939. כולנו נמצאים באותו מצב של יציבות מדומה, בה היה שרוי העולם דקה לפני שיצא מדעתו בסיועם האדיב של הנאצים. קל להדחיק את זה, עד שזה מגיע לילדים שלי.

אבל ככה זה הורה – חרדות, רגשות אשמה ואושר גדול תמידיים שחיים להם בערבובייה. מגיע עם הטריטוריה, ואין מה לעשות, חוץ מלחיות עם זה. ולקרוא באובססיביות ידיעות בעיתון.