אני לא יכול לגלות לכם על מה הפוסט הזה

 

 כן, הכותרת היא סוג של טיזינג. אבל היא מתארת דילמה אמיתית: הבעיה של הפוסט הזה היא שאני לא יכול להסגיר את פרטי הבעיה שאני מעלה לדיון במסגרתו. אני רוצה להעלות כאן התלבטות מקצועית שהטרידה אותי בזמן האחרון – חוסר היכולת של עיתונאים במקרים מסוימים לחלוק מידע עם הקוראים שלהם. וכאמור, גם אני לא יכול ממש לספר לכם הכל מאותה סיבה בדיוק.

 

והנה ההסבר לפתיח האניגמטי משהו הזה. הדילמה היא כזו: יש לך ביד סיפור מצוין, אלא שיש עליו צו איסור פרסום. גורף. אי אפשר לפרסם כלום, אפילו לא את עצם קיום צו הפרסום. אלא שכעיתון, המטרה שלך היא לפרסם כמה שיותר מידע, להוציא את כל מה שאתה יכול החוצה, באריזה מושכת ולפני המתחרים. התאווה לפרסם סיפור טוב היא חלק בסיסי באישיותו המעורערת של כל עיתונאי.

 

נעים באגו

 

מה עושים? יש כמה אפשרויות. אפשר להפעיל את עורכי הדין ולשלוח אותם לדרוש את הסרת הצו. זה עובד לפעמים, קורה לא פעם שהמשטרה דורשת צווים כאלה בלי הצדקה אמיתית. אם הסירו את הצו זה מעולה, ואתה יכול להוסיף גם למשנה שהפרסום התאפשר בזכות פניית העיתון שלך לבית המשפט. תמיד נחמד לעשות לעצמך נעים באגו.

 

ואם לא הסירו את הצו? אם באמת הפרסום עלול לפגוע בחקירה רגישה, פגיעה שאתה לא רוצה על מצפונך? כאן נכנסים למשחקים בתחום האפור. תמיד אפשר לשלוף תירוץ ולפרסם ידיעה על הנושא עליו הוטל צו פרסום, מזווית אחרת, בלי להזכיר עובדות שהצו מתייחס אליהן. דוגמה מהזיכרון, ואני מתנצל מראש אם אני לא מדייק: בפרשת נחום מנבר, בשנת 1997, נאסר לפרסם כי הוא נעצר ונחקר בחשד למכירת נשק לאיראן. עיתון הארץ בחר להגיב בדרך הבאה: הוא פרסם כי איש העסקים נחום מנבר נעלם, בעמוד הראשון, עם המשך בעמוד 2. כל שאר הידיעות בעמוד 2 עסקו באיראן, בנשק שיש בידה ושאר ירקות.

 

יש כאן עקיצה של הרשויות, ורמז למתחרים ולמביני דבר. כמה "מביני" כאלה יש בין הקוראים? לא ברור. ההתלבטות במקרה כזה, מבחינתי, היא עד כמה אתה משרת את הקורא שלך, ועד כמה אתה מתעסק במשחקי אגו ויוקרה חסרי משמעות. אין לי תשובה. הרצון לפרסם, או לפחות לבעוט אם לא נותנים לך לעשות זאת, חזק למדי. בעיקר כשלדעתך איסור הפרסום לא מוצדק. מצד שני, לא פעם מדובר במשחקים שחולפים מעל ראשו של הקורא הממוצע, הנמען העיקרי שלנו. מה עושים? מתלבטים כל פעם מחדש. אין לי תשובות מוחלטות, רק שאלות.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

4 responses to “אני לא יכול לגלות לכם על מה הפוסט הזה”

  1. iala says :

    "הרצח בקצרין: ynet עתר להסרת צו איסור הפרסום"

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3347633,00.html

  2. עמרי says :

    זה נשמע לי כמו "אוי-אוי-אוי, אני מפחד להפסיד בוורקראפט לעמרי אז אני ממציא כל מיני סקופים וברווזים עיתונאיים ו What have you."

    ממש עצוב.

  3. רועי says :

    אם אתה שואל "מתי יש הצדקה מוסרית" לפרסם מידע למרות צו איסור פרסום, זוהי שאלה מתחום האתיקה. על פניו, נראה לי שבמדינה דמוקרטית שבה יש נהלים סדירים לביטול הצו, התשובה צריכה להיות אף פעם. ברמה אישית יותר, נראה לי שהתשובה היא שתפרסם אם אתה מוכן לקבל על עצמך את העונש על כך (ע"ע ההדלפה על חקירת רה"מ לשעבר אריאל שרון).

    לעומת זאת, אם אתה מחפש פרוצדורה לעקוף את צו איסור הפרסום – לא חסרים פתרונות לכך בעידן האינטרנט. פשוט תפרסם את המידע (בעילום שם) כתגובה לבלוג או באחד מאתרי החדשות האלטרנטיביים, ואח"כ תצטט אותו בכתבה.

  4. אביבה says :

    פרסום חלקי או מרומז כזה, או הפרה של צו או הבטחה, מוצדקים רק כשאתה חושב שמדובר במידע שישרת את הציבור. באמת ישרת, לא ברמה של "הציבור זכאי לדעת שיש חשדות שלח"כ בלום נכנס גרגר לעין".

    אם זה לא המקרה, ובעיקר אם הפרסום יפגע קשות באנשים (נניח, אשתו של הח"כ תעזוב אותו כי בגלל החשדות) – להמשיך לשתוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: