אני לא יכול לגלות לכם על מה הפוסט הזה

 כן, הכותרת היא סוג של טיזינג. אבל היא מתארת דילמה אמיתית: הבעיה של הפוסט הזה היא שאני לא יכול להסגיר את פרטי הבעיה שאני מעלה לדיון במסגרתו. אני רוצה להעלות כאן התלבטות מקצועית שהטרידה אותי בזמן האחרון – חוסר היכולת של עיתונאים במקרים מסוימים לחלוק מידע עם הקוראים שלהם. וכאמור, גם אני לא יכול ממש לספר לכם הכל מאותה סיבה בדיוק.

והנה ההסבר לפתיח האניגמטי משהו הזה. הדילמה היא כזו: יש לך ביד סיפור מצוין, אלא שיש עליו צו איסור פרסום. גורף. אי אפשר לפרסם כלום, אפילו לא את עצם קיום צו הפרסום. אלא שכעיתון, המטרה שלך היא לפרסם כמה שיותר מידע, להוציא את כל מה שאתה יכול החוצה, באריזה מושכת ולפני המתחרים. התאווה לפרסם סיפור טוב היא חלק בסיסי באישיותו המעורערת של כל עיתונאי.

מה עושים? יש כמה אפשרויות. אפשר להפעיל את עורכי הדין ולשלוח אותם לדרוש את הסרת הצו. זה עובד לפעמים, קורה לא פעם שהמשטרה דורשת צווים כאלה בלי הצדקה אמיתית. אם הסירו את הצו זה מעולה, ואתה יכול להוסיף גם למשנה שהפרסום התאפשר בזכות פניית העיתון שלך לבית המשפט. תמיד נחמד לעשות לעצמך נעים באגו.

ואם לא הסירו את הצו? אם באמת הפרסום עלול לפגוע בחקירה רגישה, פגיעה שאתה לא רוצה על מצפונך? כאן נכנסים למשחקים בתחום האפור. תמיד אפשר לשלוף תירוץ ולפרסם ידיעה על הנושא עליו הוטל צו פרסום, מזווית אחרת, בלי להזכיר עובדות שהצו מתייחס אליהן. דוגמה מהזיכרון, ואני מתנצל מראש אם אני לא מדייק: בפרשת נחום מנבר, בשנת 1997, נאסר לפרסם כי הוא נעצר ונחקר בחשד למכירת נשק לאיראן. עיתון הארץ בחר להגיב בדרך הבאה: הוא פרסם כי איש העסקים נחום מנבר נעלם, בעמוד הראשון, עם המשך בעמוד 2. כל שאר הידיעות בעמוד 2 עסקו באיראן, בנשק שיש בידה ושאר ירקות.

יש כאן עקיצה של הרשויות, ורמז למתחרים ולמביני דבר. כמה "מביני" כאלה יש בין הקוראים? לא ברור. ההתלבטות במקרה כזה, מבחינתי, היא עד כמה אתה משרת את הקורא שלך, ועד כמה אתה מתעסק במשחקי אגו ויוקרה חסרי משמעות. אין לי תשובה. הרצון לפרסם, או לפחות לבעוט אם לא נותנים לך לעשות זאת, חזק למדי. בעיקר כשלדעתך איסור הפרסום לא מוצדק. מצד שני, לא פעם מדובר במשחקים שחולפים מעל ראשו של הקורא הממוצע, הנמען העיקרי שלנו. מה עושים? מתלבטים כל פעם מחדש. אין לי תשובות מוחלטות, רק שאלות.