חנה בבלי מאבדת שפיות בעידן הסלולרי
את הרעיון לפוסט הזה קיבלתי מאחד מהעורכים שלי. נסענו ביחד תל-אביבה, אני שלחתי sms, למישהי, וקיבלתי בתגובה שיחת טלפון. "מכיר את האנשים האלה, שמקבלים sms וחייבים להתקשר?", שאלתי אותו, "כלומר אם הייתי רוצה או יכול להרים טלפון, זה מה שהייתי עושה". הוא הסכים איתי ואמר שזה רעיון טוב לטור. ומכיוון שהוא עיתונאי תאב רייטינג הוא דרש קרדיט. אני חושב שח' יספיק. בכל מקרה מדובר בהרהור קצר, לא יותר.
העניין עם הטלפון הסלולרי מסובך. מיילים אתה רואה כשאתה מתחבר, אין בזה משהו פולשני. שיחות טלפון רגילות כולנו יודעים לא לבצע בין שתיים לארבע, ואחרי שעות לילה מסוימות (תלוי בנמען). חוץ מזה כבר כתבו על זה גדולים וטובים – למשל בטור הזה של גדי שמשון. אז הכל ברור לא? אה.. לא. סעיף 42 למשל, אצל מר שמשון. הנה אמצעי טוב להסביר למה הסלולרי מסובך.
לכאורה אפשר לסמס מתי שרוצים. זה לא עושה רעש. כלומר תלוי. יש את כל העניין הזה של פרסונליזציה ואפשרויות. זה לא טלפון החוגה עם הצליל התקני שישב מול הטלוויזיה שחור-לבן שבה צפיתם בטלאפלא (מוטי ברכאן מלך. והבובה – דיברה או לא? היה ויכוח ואני כבר לא זוכר). יש צלילים שונים לכל דבר, עוצמות שונות, ים של אפשרויות. אם היא השתיקה את הטלפון וסימסת באחת בלילה זה בסדר. אם היא הולכת על צפצוף עדין שלא מפריע את שלוות חלומותיה זה תקין. אם היא מתעקשת על צמד הצפצופים המעצבנים שמעיר אותה מהשינה אליה צללה בדיוק, כשמחר היא צריכה לקום בשש – טוב זו בעיה שלה. אבל גם שלך, כשהיא מעיפה אותך קיבינימט..
שלא לדבר על אינטונציות ושפת גוף שהולכות לאיבוד במסר כתוב, ועל אינספור מריבות, אי הבנות ושאר ירקות שנגרמות כתוצאה מזה. ועל smsים שנקטעים או לא מגיעים. פעם נכנסתי למריבה מטורפת עם בחורה, לא מבין מאיפה זה נפל עלי, כשרק בדיעבד התברר שמכל ה-sms השנון ששלחתי לה הגיעה רק המילה הראשונה.
בקיצור. smsים זה נפלא, נוח כשאתה באמצע ישיבה, מתאים כשאין לך כוח לדבר. אבל בעייתי ומורכב. כמו כל החיים האלה, בעצם.
12 תגובות ל-“חנה בבלי מאבדת שפיות בעידן הסלולרי”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
אלו מגיעים קטועים ובדיליי הכי מעצבנים 🙂
לא דיבר למיטב זכרוני
ובנימה מפוייסת זו, אנא קבלי את התנצלותי על התגובה המגעילה שלי מאתמול.
זה לא מצדיק, אבל היה לילה קשה במיוחד.
זזה נורא נורא קשה. אני מלאת הערכה לזה..
אבל הגבר הזה מטפל לבדו בשלישייה, שסובלת מבעיות קשות יותר מגזים
רק גבר יכול לכתוב דבר כזה. "עוזר" "יעזור".
רק ניקרתי קצת. זה נחשב?
האמיני לי שהיו לי יותר שעות תינוק-בוכה-על-הידיים מאשר לך יהיו אי פעם.
אבל זה כמובן לא יפריע לך להמשיך לכתוב את ההכללות המגעילות שלך מעל כל במה אפשרית.
והמלצה: בגלגול הבא תבחרי אבא אחר לילדייך, כזה שעוזר יותר, ותחסכי מאיתנו את הנהי.
את האמת, כמה פעמים נרדמת במהלך כתיבת הפוסט?
נשמע כמו, רגע, אה כן. אוי אוי אוי.
את יכולה לחכות עם התשובה את יודעת.
אבל אין דבר מעצבן יותר מאנשים ששולחים אלי סמס באמצע שאני עם תינוקת צורחת על הידיים, ילד תובע תשומת לב, בקבוק חלב שצריך להכין ומרק גולש על האש, ואני עוד צריכה להקליד תשובה? בדבר המפגר הזה? אם היה לי זמן לסמס, הייתי אדם חופשי. תתקשרו, תקבלו תשובה.
אבל למה שאב גרוש יידע מכל התלאות האלו, הרי רק אנחנו יודעות מזה.
זאת דעתי –
http://www.notes.co.il/chelli/23751.asp
ותמיד אפשר לכבות אותו כשרוצים.