מלתעות (או המתקפה השקטה)

כאב השיניים תקף בשקט, בלי אזהרה, כמו היפאנים בפרל הרבור. כלומר המודיעין היה שם. שנים לא הלכתי לרופא שיניים, ותחזוק הטוחנות הלבנות לא היה באמת משהו שעשיתי בצורה משובחת. אבל מי רוצה לחשוב על דברים כאלה. כלומר עד שאתה מתחיל להתפתל מכאבים ולבלוע אדווילים כאילו היו m&m.

אחרי לילה נטול שינה שבו גם האדוויל לא עזר, קמתי ליום בו המתין לי התור המיוחל לרופא. הזהרתי את הילדים שאבא אומלל וכואב וצריך לעזור הבוקר, ואכן ההלבשה-סירוק-פיזור למוסדות החינוך עברו בשקט יחסי. הם בסדר. יאללה לרופא, שהיה חביב, אמר שלא נורא כל כך, ושלח אותי לקבוע תור לשתי עקירות. אם מישהו רוצה לקנות כליה במצב טוב, אני כאן. צריך לממן את הסיפור הזה איכשהו.

העניין הוא כזה: יש לא פעם פער מסוכן בין מה שאנחנו יודעים רציונלית, לבין מה שאנחנו בוחרים לעשות או לחשוב. וזה לא רק אני, באמת, הרופא אמר שיש עוד רבים כמוני (כלומר טמבלים, אבל לא היה לו נעים לנסח את זה ככה). חוויאר מריאס, הסופר הספרדי, כתב על זה יפה בספר המומלץ בחום-עז "מחר בקרב חשוב עלי". הוא מתאר את הנטייה שלנו להישאר במצבים שאנחנו יודעים רציונלית שהם גרועים, בעלי פוטנציאל מסוכן אפילו. למה? כי אם נפעל, נכיר בסכנה, ובאופן מיסטי אולי נביא אותה על עצמנו. אם לא נזוז, נישאר במקום המוכר, המקום שמרגיש לנו (רגש חסר ביסוס) בטוח. נשמר את האשליה. עדיף להישאר עם השד שאתה מכיר, אם לעברת ביטוי בריטי חביב.

הדוגמאות שהוא נותן: חייל בשוחה, שיודע שהוא חייב לצאת ולהילחם או לברוח, כי האויב תכף מסתער, אבל לא מסוגל לזוז. כי בשוחה בטוח, מוכר, הכדורים שורקים מעליה, ותחושת הביטחון המזויפת ממכרת. עוד דוגמה: עובר אורח בסמטה חשוכה ששומע צעדים מאחוריו. הוא ממשיך ללכת כרגיל. אם יתחיל לרוץ, אולי ירדפו אחריו, אבל עכשיו, כשכל מה שיש זו הליכה רגועה וצעדים שהם אולי תמימים לגמרי, אפשר להישאר שבוי באשליה שהכל בסדר, ואין סכנה.

אני מניח שזה נכון לגבי המון דברים בחיים. לגבי אנשים, לגבי מדינות (מי אמר אירופה ב-1939 ולא קיבל, מי אמר מלחמת לבנון השנייה). אני אחשוב על זה בזמן שאתפתל על כיסא רופא השיניים שלי. בינתיים אתם מוזמנים לכתוב לי בטוקבקים את מה שצעקה עלי בטלפון ר' – מגיע לך. צודקת.