שירים עצובים וזכרונות מתוקים-כואבים

אי אפשר לחזור אחורה. אני מניח שזו הכרה כואבת שמכה בך, בלי קשר לגיל או סיטואציה, כל פעם מחדש.

הבת שלי, בת 7, אמרה פעם שהיא כבר התרגלה לזה שאמא ואבא לא גרים ביחד, רק בסופי שבוע קשה לה. אז אולי נוכל לגור ביחד רק בסופי שבוע? זה הרצון הזה לחזור למשהו שכבר לא קיים. כמו לחזור לחדר שלך בבית ההורים, ולגלות בכל פעם מחדש שהוא כבר לא שם, כי אחיך הקטן השתלט עליו, כי הפכו אותו לחדר אורחים/עבודה/ברדק. החלל הפיזי קיים, המהות איננה.

שני שירים שגיליתי רק בזמן האחרון, כרגיל באיחור אופנתי, מתכתבים עם הנושא. הראשון והמקסים מבין שניהם הוא diamonds and rust של ג'ואן באאז. היא כתבה אותו לבוב דילן, כמעט 10 שנים אחרי הפרידה שלהם, אם אני לא טועה, ושמעתי אותו בפעם הראשונה בהופעה של קאברים. הייתי מרותק למילים.

באאז מתגעגעת אל העבר, אבל ממש לא רוצה לחזור אליו – היא מבינה שאי אפשר. כל מה שנשאר, היא אומרת, הם יהלומים וחלודה, מטאפורה מופלאה לזכרונות. בחלק הכי מרגש ומצמרר של השיר היא מספרת עליה ועל דילן, כשהבל הנשימה הקפוא שלהם מתערבל ביחד באוויר החורפי, ומסיימת במשפט speaking strictly for me we both could have died then and there. יש את הרגעים האלה, שהיית רוצה לחזור אליהם ולהישאר בתוכם, לנצח, רגעים שמתגעגעים אליהם עד שזה כואב.

השיר השני מתוק, אבל לא היה חשוב כל כך אלמלא העיתוי בו נתקלתי בו. קוראים לו hands of time ושמעתי אותו בבר, עם מישהי, חשובה. חצי שתוי, כשהשורות על איך אי אפשר להחזיר לאחור את ידי הזמן, סתם דימוי מצ'וקמק למחוגים, מתיישבות בעצב בדיוק במקום. 

מסובך, רגישות היתר הזו בבלוטות הנוסטלגיה. אבל חייבים להבין בסוף. אי אפשר לחזור אחורה. זה עובד למרטי מקפליי, וגם אז זה רק עושה צרות. הפתרון? לשים שיר שמייח ולהמשיך הלאה.