הנשיא קצב, בני סלע והבת שלי

תמיד מעניין אותי איזה חלק מהברדק התקשורתי סביב הפרשיות המרנינות האלה מחלחל למטה ומגיע לנגה, בתי המופלאה. מעבר לחרדות הפרטיות שלי, יש בזה משהו בתשובה שלדעתי הפרטית לגמרי (אני, בניגוד ליאיר לפיד, לא ממש מהווה מכון מחקר של איש אחד) מסמל את התפיסה של האירועים האלה ברמה המאוד בסיסית אצל כולנו. תורידו קצת קליפות, והתפיסה של רובנו לא הרבה יותר מתוחכמת מזו של ילדה בת 7 (מאוד מוכשרת וחכמה, כמובן, במקרה שלי).

יום אחרי הנאום המופלא של קצב הלכנו הביתה, נגה, חברה שלה ותומר,  האח הקטן. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אם דיברו איתן על מה שקורה עם הנשיא בכיתה. היה נדמה לי שיולי תמיר אמרה שכן, שידברו. אבל נגה טענה שלא. הנשיא לא הוזכר בכיתה, אבל היא יודעת שהוא "נגע לבנות בציצים בלי רשות". כאן  נכנסה חברה שלה לתמונה: "לא, זה בני סלע". מכאן המשיך הדיאלוג, כשאני בעיקר מנסה לנשום באופן סדיר במקביל לגלי הצחוק. נגה: "אז אולי הם עובדים באותו בניין, בני סלע ומשה קצב?" החברה: "כן, הם עובדים בבניין הכלא!" נגה: "לא, בבניין הציצים".

כמה ימים אחרי נשלחה הילדה לטפס במעלה המדרגות לדירה של אמא, להביא חוברת שנשכחה וחיונית להשכלת הילדה, אם להאמין לבית הספר. כשחזרה סיפרה לי שבאיזשהו שלב כבה האור במדרגות, והיא פחדה שבני סלע, משה קצב ואורי גלר ירדפו אחריה. איך נכנס המכופף לרשימת נוגעי-הציצים-בלי-רשות אני לא יודע, אולי משהו במבט המטריד שלו בפרומואים. אבל בכל מקרה, בשורה התחתונה, קצב ובני סלע מככבים ברשימת האנשים המפחידים של ילדות כיתה ב' באיזור שנקין. מה זה אומר על הצורה שבה הם נתפסים בקרב אוכלוסייה קצת יותר מבוגרת? לא יודע. אולי כלום, אולי הרבה מאוד.