על ספסל עם אוזניות (והמלצות)

 אין לי מכונית. את מיקי, עורך המגזין בעיתון, זה זיעזע. "איך תיסע בשבת לטייל בנחל עמוד?", הוא שואל. אין לי שום רצון לנסוע בשבת לנחל עמוד. אין לי שום צורך באוטו. בתל אביב אפשר להגיע לכל מקום ברגל, מקסימום קו 5 או מונית. אבל עדיף ברגל, רצוי עם אוזניות.

אני מת על זה, על ההליכה, במזג אוויר טוב, עם מוסיקה בתוך הראש. סוציומט, מיזנטרופ – שטויות. אני הולך ברחוב עם פסקול פנימי. והכל נראה אחרת, מקבל קצב אחר, מרגיש אחר. שמייח. מחפש ספסל בשדרות רוטשילד. אני אוהב את הנוף. עמית שהם כתב בטור מבריק ב"הארץ" על הוויית העיר, החיים שמתנהלים ברחוב, המאמצים שמוקדשים להופעה החיצונית בתחום המחיה הזה – בניגוד לפרברים, שם ממוקדים המאמצים בג'יפ ובעיצוב הבית.

אני מוצא ספסל ממוקם נכון, עם צל, יושב עם אוזניות וספר. יש משהו מלחיץ בישיבה הזו. אתה מודע לזה שבוחנים גם אותך, מבקרים את הספר שאתה קורא, תוהים לגבי בחירת הבגדים. צריך לנטרל את זה. אני קורא, מרים מדי פעם את העיניים לרחוב. אנשים שמדגמנים מראה לא מתאמץ שהושקעה בו לא מעט מחשבה, הורים עם עגלות, חרדים שמשתלבים מצוין בנוף האקלקטי, בחורות יפות (שמעוררות תסכול וחוסר שקט כשאתה לבד, וסתם תחושה נעימה אם יש מישהי שתיפגש איתה מאוחר יותר), ווירדואים, הומלסים. לפעמים עובר מישהו על סגוויי, לפני שבוע זה היה בחור על מין נעליים עם קפיצים שזינק מעל העגלה של תומר, ועמדנו ומחאנו לו כפיים. אף פעם אי אפשר לדעת מה תראה.

וכל הזמן יש לי הופעה בתוך הראש. זה מדהים מה שמוסיקה עושה למצב הרוח. באופן עקרוני אני תמיד נותן נקודות זכות לאנשים שמסתובבים עם אוזניות ברחוב. יכול להיות שבראש שלהם מתנגן משהו איום ונורא, דיסק שלא הייתי משתמש בו בתור תחתית לקפה, אבל בעצם ההשקעה הזו יש משהו ראוי להערכה. אני אוהב אנשים שמשקיעים בהנאה מהחיים, בקצת ערך מוסף לקיום היומיומי. האיש שהולך מולי עם האוזניות החליט שהוא רוצה ליווי מוסיקלי, בחר מה מתאים לו לשמוע עכשיו, השקיע באוזניות ובנגן דיגיטלי, השקיע בנפש. הוא החליט שההליכה לא תהיה רק מסע ליעד מסוים, אלא חוויה. זה לא שאין לי כבוד לשקט – לפעמים צריך גם אותו. אבל רעש עושה לך טוב, מותק.

הפסקול של היום היה the apples in stereo, שעושים נעים. קחו את הדיסק האחרון שלהם, new magnetic wonder, ותקשיבו לשיר הרביעי. תנסו לא לחשוב על הביטלס תוך כדי.

הספר על הספסל היהthe dark tower  של סטיבן קינג. מזמן לא קראתי משהו שלו, ועכשיו, כשרציתי משהו קליל ואסקפיסטי, זה התאים בדיוק. בהקדמה קינג מספר על מקורות ההשראה לסאגה שהוא טווה – שילוב של שר הטבעות והטוב הרע והמכוער. לך תתווכח עם זה.