חשיפה! חשיפה?

 קצת באיחור, אבל בכל זאת. עקבתי באופן רשלני למדי אחר משחק החשיפות שרץ ברשימות ובכלל בבלוגייה. למי שפספס – צריך לחשוף 5 דברים מטלטלים על עצמך. קראתי את ולווט שרגל, את ריקי כהן שלא מזמן התוודעתי אליה אישית, את דרור פויר ואפילו לקחתי אוויר וקראתי את אבי לן.

מכל העלק חשיפה הזו, הדבר שהכי דיבר אלי היה ההקדמה של ריקי כהן. חשיפה? לפי כהן הבלוג שלה הוא הכי מצונזר בעולם. היא לא באמת מתיימרת לחשוף. ובשורה התחתונה, גם שאר המשתתפים במשחק לא באמת חושפים משהו מטלטל: דבורית שרגל מתוודה כמה קשה לה לכתוב את הפוסט, ואז משתפת אותנו בחמש עובדות שבעיקר מחמיאות לה. יוגה כל יום, צמחונית, שעון פנימי (לא הביולוגי המלחיץ, אלא הזן המעורר), דיבור מגיל מוקדם ואידיאולוגיה מגובשת. נו. אפילו אבי לן לא מצליח לגרום את התחושה של אי נעימות שהוא כה מתמחה בה. איבוד בתולים בגיל 19. שויין.

אני לא מתיימר להשתתף במשחק. ולא רק כי לא הזמינו אותי (אושיית בלוגים אני לא). אני יכול לכתוב כאן הרבה דברים, אבל כמו שכתבה כהן בצדק – חשיפה אמיתית לא תהיה פה. ברגע שאתה כותב בשם מלא, בזהות גלויה, אתה מצנזר, בודק, מודע לקהל שלך. גם הנטייה של אבי לן לזעזע בכל מחיר באה לדעתי מאותו מקום מודע. זה הצד השני של מטבע 10 האגורות של כולנו.

געגועים לג'ניפר גארנר

כשאני כותב פוסט בבלוג יושבות לידי הולוגרמות של המון אנשים שאני מכיר, ושיש סיכוי שיקראן את היצירה. אנשים שעבדו איתי פעם, אנשים שעובדים איתי היום (כן חגי, גם אתה), גרושתי או נשמות טובות שמכירות אותה, הורים של ילדים שמכירים את הילדים שלי, אקסיות, הבחורה המתוקה שאני יוצא איתה עכשיו, חברתי המופלאה ר', ועוד ועוד. וזה עוצר את ריצת האצבעות על המקלדת. הפוטנציאל לפגוע, להביך, לחשוף דברים שאנשים מסוימים לא צריכים לדעת, גדול מדי.

כתבתי גם בשם בדוי, במקום אחר. אופרה אחרת לגמרי. אפילו תחת חסות הפסודונים יש מודעות כלשהי, חשש שבעולם הדיגיטלי הפרוץ מישהו יגלה אותי מסתתר מאחורי הזהות הבדויה. ועדיין, היכולת לחשוף באמת, דברים שאתה מתבייש בהם, דברים שמביכים אותך, גדולה לאין שיעור.

יש משהו נעים ונכון בכתיבה בשם שלך, עם תמונה וכל שאר סממני הזיהוי. נעים יותר להיות באור, מאשר להסתתר בצללים. יש גם משהו מאתגר בבדיקה עד כמה הגבולות אלסטיים, עד כמה אתה מצליח לחשוף באמת. אבי לן מוצלח בזה יותר, אני הרבה פחות. אבל חשיפה אמיתית? מדובר ביהלום נדיר שהסיכוי למצוא אותו כאן קלוש למדי. זה לא הופך את רשימות לאכסניה מעניינת פחות – אולי להפך. זה רק עניין, כמו המון דברים בחיים, של תיאום ציפיות.