האכל אותי, סימור

כנראה שזו אחת מתופעות הלוואי של סגירת עיתון מאוחר: אחרי יומיים מהגהינום, עם עיתונים תפוחים ושמנים לקראת פסח, עם איומים בתביעות, פשלות של עורכים וכל ברדק אפשרי אחר, סגרנו סוף סוף אי שם באיזור 2.00 בלילה את העיתון. בחמישי התעוררתי ואז זה היכה בי – עם כל העייפות והכאוס שכחתי את המטען של הסלולרי בעבודה. הו הזיעה הקרה.

מכאן, ולאורך כל הסופ"ש, הייתי עסוק במירוץ להצלת הנייד. מחפש נואשות מקור להנשים קצת אנרגיה לסוללה המתרוקנת. עוד לחלוחית אלקטרונית לקרביים הזעירים של המכשיר הנאמן. מביט בפסים ההולכים ונעלמים במד האנרגיה בדאגה, ואחר כך שומע את הצפצופים מעוררי הרחמים, המסמלים את הקץ הקרב ובא. חשמל, ייבב הנייד, תאכיל אותי, קצת חשמל.

אבל לא היה. כל המטענים של האנשים סביבי, מעשה שטן, לא התאימו לשקע הספציפי של הנייד שלי. למה לעזאזל אין תקן אחיד למטענים – תשובות לשאלה הזו עוד יספקו יום אחד בספיישל של אילנה דיין.

בבוקר יום ראשון יצאתי עם הגופה לכיוון כנס האינטרנט של דה מרקר. וראה זה פלא: מסתבר שלמייקי, עורך מגזין דה מרקר, יש מטען דומה. הסלולר הצטופף לו עם לפטופים בפינת הקפה, וינק אנרגיה, הצבע חוזר למסכו, פסים שחורים ועזים מופיעים ומסמלים את התחייה. הידד.

עכשיו, בעודי כותב את הפוסט, אני מבחין בנורה שעל גב העכבר האלחוטי שלי, מהבהבת באדום. גם הוא כבר רעב. עוד יצור אלקטרוני זעיר שצריך לדאוג לו ולהאכיל. זה חייב להיות הפיתוח הגדול הבא – שחרור המוני המשתמשים מכבלי הדאגה לתזונת בני חסותם הדיגיטליים. במהרה בימינו.