רשמים מהקפה של דה מרקר

 בוסית אחת, מהיותר מוצלחות שהיו לי, אמרה לי פעם על הארגון שעבדנו פה: "הכל כאן מודבק ברוק". זו היתה מטאפורה קצת מחוספסת אבל מאוד מוצלחת למקום העבודה שלנו: מגה מצליח, אבל אף אחד לא באמת יודע להסביר למה. לכאורה הכל רקוב, אין נהלים מסודרים, האבטלה הסמויה זועקת לשמים, מה שתרצו – אבל המוצר נמכר כמו נקניקיות במשחק בייסבול.

אחרי כמה ימים ברשת החברתית החדשה של דה מרקר, שזכתה משום מה לשם "קפה", הרושם שהתקבל די דומה. במבחן התוצאה הסופית, נראה שבאמת כולם שם. הכולם הזה מתייחס לביצה המורחבת של התקשורת: אנשי תוכן, פרסום ושיווק. אני לא יודע אם הכוונה היתה למשוך לשם גם אנשי עסקים, אבל קשה לי להאמין שבאמת ציפו שתשובה ולבייב יעלו גלריית תמונות ויכתבו שהם מתעניינים באמנות. בכל מקרה, ככל שזה נוגע לעולמי הצר, יש שם התייצבות מרשימה למדי.

וחוץ ממבחן השורה התחתונה? די פח. איכשהו הכל מרגיש חצי אפוי במערכת הזאת. התכתבות במייל מייצרת חוויית משתמש די מזעזעת, כאילו מעולם לא נבראו ג'ימייל ושאר שירותים מתקדמים. העלאת תכנים, בלוג וכו' מסורבלת ומרגיזה. הכוכבים שמוענקים על תוכן מופיעים ונעלמים, האפשרות לבדוק מי ביקר בעמוד שלי נמצאת בעמוד הכניסה הראשי, ולא נגישה מהפרופיל שלי ועוד ועוד. האינטרנט מלא באתרים משובחים עם ממשקים פשוטים ושקופים למשתמש. רבאק, תעתיקו ממישהו כמו שצריך וזהו.

אבל זה לא באמת משנה. כי כאמור, כולם שם. המותג דה מרקר, והיעדר רשת חברתית עם מיקוד דומה בארץ, הם כנראה הסיבה להצלחה. כמו דירה מצ'וקמקת בלב תל אביב. איזור מעולה, שכנים מגניבים, אבל יש רטיבות חשודה בתקרה והפקק קופץ בכל פעם שמפעילים מייבש שיער, מזגן ורדיו בצוותא. אז עכשיו, אחרי שכבר נכנסנו, פתחנו בלוג ומצאנו כמה חברים – יהיה נחמד עם מישהו ידאג שהצנרת תעבוד חלק. תודה.