על מלכות, לב לבן והשראה לד זפלינית – המלצות

כמו שקורה בדרך לי בדרך כלל, גם ההמלצות האלה הן תולדה של תהליך דגירה ארוך. דברים שלקח להם זמן להבשיל, ומרגע שזה קרה, לא עוזבים לי את האוזן.

Queens of the stone age – songs for the deaf. בת דודה שלי מאוד אוהבת אותם. יותר נכון, "קרועה" עליהם. ידעתי שלבחורה יש טעם טוב וחיבה לרוק גיטרות אגרסיבי, אבל בכל זאת לקח לי זמן עד ששמעתי. היה בסדר, לא משהו לכתוב עליו הביתה או לשמוע שוב. חוץ משיר אחד. ואחר כך עוד אחד. ואז שיר נוסף, זה שבו שר הסולן של הסקרימינג טריז, עם הקול הכה משובח שלו. ואז כבר זהו, אתה שבוי. דיסק מעולה, רוק מהיר ועצבני, תקשיבו. אה, וגם דייב גרוהל מנירוונה/פו פייטרז מתארח.

White stripes – de stijl. ושוב, עצלנות, מחדל, שערורייה. התאהבתי באלפנט, גיליתי את ווייט בלאד סלס, אהבתי גם את האחרון. למה לא שמעתי את הדיסק הזה? לא יודע. אחרי שהישגתי אותו שמעתי אותו פעם אחת, ושמתי בצד. עכשיו, בעבודה, מתוך שיעמום בהמתנה לדפי העיתון שבדרך, הגעתי אליו שוב. מעולה. לא ברור עם ג'ק ווייט אמור לחטוף תביעה מג'ימי פייג', או אולי חיבוק אבהי, אבל זה מאוד מזכיר את לד זפלין, ולא במובן החיקוי העלוב. להפך. שיר מספר 2 מפיל.

"לב לבן כל כך" – חוויאר מריאס. אחד הספרים הכי מוצלחים שקראתי. התחלתי עם ספר קודם שלו, "מחר בקרב חשוב עלי", שכבר הומלץ כאן. אבל לבן לבן עולה עליו בכל פרמטר. הוא חכם, מרגש, דחוס וקשה. ו-20 העמודים האחרונים שלו גורמים לך לראות את כולו אחרת, פרספקטיבה שונה לגמרי. העלילה? מתורגמן, שזה עתה התחתן עם מתורגמנית, מגלה את הסוד שמאחורי התאבדות אשתו הראשונה של אביו. אבל זה רק הבסיס לדיון על יחסים, אהבה והקשיים והמכשולים הבלתי נסבלים שבתקשורת בין בני אדם.