קינה וקנאה

 

בכל שנה, מאז שאני זוכר את עצמי, היינו מגיעים להר הרצל. ההרכב משתנה. הגרעין הקבוע: אמא שלי, אני, אבא שלי, האיש שהיא התחתנה איתו כשהייתי בן 3, ומאז הוא אבא לכל דבר.

 

בדרך לקבר של גדי, אבא שלי שנהרג ביום כיפור, היינו רואים אותן. נשים כבדות, שמלות, מטפחת על השיער, סלים. עולות לקברים, מפטפטות, בלי השקט העגמומי שלנו. ואז, כשהיו מגיעות למציבה, זה היה מתחיל. זו המשמעות של מקוננות, כנראה – בכי, צעקות, השתטחויות, דרמה מטורפת. ואז ביציאה שוב, מדברות, כאילו כלום. אני זוכר את עצמי, טינאייג'ר סנוב מרעננה, מסתכל על זה בריחוק, בהתנשאות, בגזענות.

 

והיום אני כל כך מקנא בהן. אנחנו עומדים ליד הקבר, עוצרים את הדמעות מאחורי משקפי שמש, מחנק מטורף בגרון. והן מוציאות את הכל, משחררות את כל הכעס והעצב והתסכול. כל כך בריא ונכון ופשוט. נשאר רק לקוות שפעם אני אגיע למשהו קרוב לזה. אולי.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

3 responses to “קינה וקנאה”

  1. ח לי says :

    יש משהו מאד 'גברי' ומאופק וכאילו מדווח ביובש במילים שלך אבל גם כל כך בברור ובאופן נוגע ללב, ממש מכמיר לב אהבה לאבאשלך שגידל אותך וצער גדול וכאב בדמעות ובצעקות קינה שאתה רוצה לבכות על אביך מולידך. נגעת לליבי מאד. באמת.

  2. ויקי says :

    איני יודעת מי יותר "בסדר", אך מה שבטוח הוא שהמוות גורם לאפקט קשה בבני אדם, גם אם הוא פנימי ואינו נראה על פני השטח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: