ציניות בהפסקה

אחד המונחים שאני הכי אוהב באנגלית הוא suspension of disbelief. מבחינתי כשסרט או ספר מצליח לעשות לי את זה – לגרום לי לשים בצד את ההיגיון הפשוט ולקבל דברים שאין סיבה הגיונית לקבל אותם, "להשעות את חוסר האמונה" – מדובר בהצלחה. קחו את "מת לחיות" או סרטי "אינדיאנה ג'ונס" כדוגמה, ותבינו כבר.

ספר שסיימתי עכשיו גרם לי לחשוב על "השעיית הציניות". מדובר ב"צילה של הרוח", של קרלוס רואיס סאפון. ספר מקסים, עמוס עלילות וגדוש פרטים, מלודרמתי להפליא, כולל קיטש נאה, אהבות מטורפות וכל מה שתוכלו לבקש. מסוג הספרים שעצוב לך לסיים, בגלל הפרידה מן הדמויות. במבט מפוכח אין בעיה למצוא בו חוסר היגיון, אי סבירות בפיתולי העלילה ונטייה מוגזמת מעט למיסטיקה קלה. אבל זה באמת לא משנה. הוא חכם וסוחף, עם דמויות עגולות, מאלו שיישארו איתכם גם אחר כך. והבנתי שזה בדיוק מה שאני מחפש לפעמים, בספר או בסרט. משהו שיכניע את הספקנות, את הציניות, את הגישה הרציונלית שלי, ויגרום הנאה רגשית צרופה.

ועוד משהו, אם מישהו כבר קרא את הספר וחשב על אותו הדבר – לדעתי יש בו אלגוריה פוליטית שמסתתרת בין הדפים. לא לחינם הוא מתרחש בספרד הפשיסטית, אני די בטוח. אני אשמח לתובנות בנושא.