לא נשוב לשם עוד

הילדה חייבת גלידה. חם, היא לא אכלה כמעט ממתקים היום, והיא חיייייבת גלידה. אני, מנגד, חייב להחזיר את הסרט לאוזן השלישית, גם ככה כבר באיחור נאה. אז שילבנו מטרות, וניגשנו לגלידרייה שמול האוזן, בקינג ג'ורג', דאון טאון תל אביב.

המוכר, קירח עם זקנפם, עמד בפנים, מקשיב למוסיקה מצ'וקמקת בפול ווליום, בוהה ברחוב. הגמדה ביקשה שוקולד אוריאו. הוא לא הגיב. ביקשתי בשבילה, ואחרי הפעם השנייה הוא גם שמע. בוופל היא אמרה. בכוס או בוופל? הוא שאל. אחר כך היא ביקשה כדור פיסטוק, ושוב הייתי צריך לחזור. כשהיא הגיעה לדרישה המוצדקת לסוכריות, איבדתי סבלנות. בנאדם, אולי תחליש את המוסיקה, אתה לא שומע אותנו. האיש מסתכל עלי, עצבני. שומע אותך מצוין, אחי.

בינתיים האח הקטן של הגמדה קיטר על משהו. בזמן שפתרתי את הבעיה הרת הגורל שלו, הגמדה קיבלה את הגביע שלה. שילמתי למוכר על שני כדורים והלכנו. רק בגינה התברר שבגביע יש רק פיסטוק, השוקולד נשכח. הגמדה תכננה נקמות באיש הגלידה האוויל, ואני החלטתי שאין מצב שאני חוזר לשם. נכון, יש להם גלידת יוגורט שאין בשום גלידרייה אחרת, אבל אני באמת לא זוכר מתי התעצבנתי כל כך בגלל סכום פעוט של 6 שקלים, ועיקרון קצת גדול יותר של שירות סביר.

מתוק, אבל עם טעם לוואי מעצבן