הדרך אל החופש עוברת באגן

לבת שלי קנו רולרבליידס. הם אדומים ויפים, והיא נוסעת עליהם כמו מלכה, גבעולית וחיננית. באובייקטיביות אני אומר לכם את זה. באמת.

 

לכבוד האירוע שלפתי מהמחסן של ההורים שלי את הרולרבליידס שלי. כמו הרבה אופנות חולפות, גם בזו השקעתי כסף, ואז זנחתי והמשכתי הלאה. הם נקנו לפני 10 שנים בערך, ומעולם לא למדתי לנסוע עליהם.

 

נעלתי אותם, נעמדתי, ונתקפתי בפניקה. הצאצאה לא הבינה למה אני כזה פחדן. גם אני לא. כלומר לא נעים ליפול על התחת, אבל שורדים את זה. מה שהפחיד אותי היה התחושה של חוסר שליטה, של אובדן יציבות. נתמלאתי חרדה גדולה, וקנאה גדולה לא פחות, בילדה שדוהרת הלוך חזור, בלי לחשוב על זה, בלי להיות משותקת מאבדן האחיזה המוצקה בקרקע.

 

אני מתכוון לעלות על הרולרבליידס שוב, וליפול, ולהשתלט עליהם. ולהרגיש את החופש והחדווה של הנסיעה. אני זוכר את החוויה הזו מהאופנוע, המעבר מחשש גדול וצורך לבלום כל הזמן, להנאה הגדולה מהשיוט על הכביש.

 

פעם חשבתי ששחרור וחופש מתחילים בראש. Free your mind, the rest will follow. אבל אני כבר לא בטוח שזה נכון. מישהי סיפרה לי פעם על ההשפעה של ריקודי בטן על המיניות שלה, על השחרור של הגוף. זה נשמע לי טיפשי וניו אייג'י, אבל היום אני מתחיל לחשוד שזה נכון.

 

 

תירוץ להכניס תמונה של אומה

 

 

לפני שנה בערך למדתי קנדו – אמנות סיף יפאנית. מקור ההשראה לתחביב המשונה היה אומה תורמן ו"קיל ביל". התאמנתי עם בחורה מקסימה, על הדשא ליד הקרוואן שלה. באחד האימונים עבדנו כשאחד מאיתנו עם כיסוי עיניים. באחר, היינו צריכים ללכת כשהחרבות צמודת, עיניים זה על זה, כשעל הדשא מפוזרים מכשולים. הפואנטה היתה לוותר על שליטה, להרגיש את השני וללכת איתו. הבנתי שמדובר במשהו שקשה לי להפליא, הוויתור הזה על מודעות ושליטה בכל רגע נתון, לטובת אינסטינקטים, זרימה.

 

בקיצור, אולי זה עובד הפוך. אם תצליח לארגן מהפכה קטנה נגד דיקטטורת השכל, ולהוציא את הגוף מעבדות לחירות – אולי לראש לא תהיה ברירה אלא להצטרף.

 

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

6 responses to “הדרך אל החופש עוברת באגן”

  1. נעם says :

    זה בדיוק העניין. צודקת

  2. שירן says :

    נראה לי שבכותרת שלך- עשה או אל תעשה- מצויה התשובה.
    וחוץ מזה- אם העשייה לא מלווה בקצת פחד, זה לא מפחית מההנאה שאחרי? (גם אם היא כללה נפילה על התחת)…

  3. פורטיש says :

    השחרור לצערנו לא מסתדר מי יודע כמה עם החושב, אבל אני חושש שלזה בדיוק התכוונו בשיר, המינד שמחזיק אותנו קצר בסביבתו המוכרת לא כל כך אוהב שחרורים, דרך הגוף/הרגש/מדטציה פשוט עוקפים אותו בסיבוב ועד שהוא נזכר להתעורר למדנו משהו חדש, לפעמים.
    חוצמזה לפני 10 שנים השתטחתי מול איזה בית קפה בפלורנטין, והיפה על המדרכה חייכה ואמרה אתה רואה משוויץ יוצא מיץ, אז איבדתי את הזוג שלי.

  4. לימור צ says :

    הפחד לאבד שליטה יכול לבוא לידי ביטוי בדברים פשוטים כמו- האם השתכרת בחייך פעם אחת לפחות?
    אני לא אעז לשתות מעבר מחשש שאאבד שליטה, אני חייבת להיות כל הזמן מודעת לדברים שאני אומרת ולדרך בה אני מתנהגת וכיו"צ.
    גם כשעושים מדיטציה- הפחד הכי גדול- ומה שאמור כביכול להוביל אל הארה, זה איבוד השליטה והתמסרות- וזה קשה כי ישנם קולות שלא מאפשרים זאת מתוך הגנה.

  5. אורית עריף says :

    אני זוכרת היטב את הפחד והכעס שעלו בי לפני אי אלו שנים כשנדרשתי, בשיעור רישום, לרשום ביד שמאל (החלשה שלי).
    אבל זה יוצא עקום!!
    אני מתכוונת למשהו אחד ויוצא משהו לגמריי…
    פתאום אני מציירת מכוער!

    אח… מאז זה הפך לאחד התרגילים החביבים עלי. מדהים כמה שזה משחרר את יד ימין, המיומנת והצייתנית.

  6. ריקי says :

    פוסט יפה.
    מאוד הזדהיתי עם
    "מה שהפחיד אותי היה התחושה של חוסר שליטה, של אובדן יציבות. נתמלאתי חרדה גדולה, וקנאה גדולה לא פחות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: