נטישה קטנה ופתאומית
אני מנהל יחסים קצת לא מאוזנים עם הבלוג הזה. מצד אחד, מנסה לכתוב באמת רק מה שבא לי, בלי מגבלות של זמן, או מה יחשבו – כלומר הפוך מהעבודה שלי בעיתון. מצד שני, זה בולשיט – בטח שאכפת לי מה יחשבו, בטח שאני רוצה שיקראו אותי. לא ממש מצליח ליישב בין הדברים.
בממשק הניהול של הבלוג יש נתונים על כמה אנשים קראו, וכמה נרשמו לקבלת עדכון על הפוסטים שלי. אני מעיף בהם מבט כל יום, קצת באובססיביות. המספרים לא גדולים, וזה בסדר. אלא שהיום גיליתי שמספר הרשומים לקבלת עדכון ירד. מישהו, אחד ממתי המעט שנרשמו, נטש. אני לא יודע בדיוק מי, לא יודע אם זה זכר או נקבה.
אבל בלי קשר, נפגעתי. ואני מפנה מכאן את הקריאה הנרגשת – אברשה, חזור הביתה.
11 תגובות ל-“נטישה קטנה ופתאומית”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
באמת לא יודע. ועכשיו מרגיש נזוף ונבוך. איך אני יכול לדעת כמה רשומים כאלה יש.
אולי זה המקום לשאול- אתה באמת לא יודע כמה רשומי רסס יש לך? זה שאני קוראת נאמנה דרך רסס לא מעלה אצלך אפילו חיוך קטן כי אתה פשוט לא יודע?
זה חלק מהמהות שלי, להיות קטנוני
אל תהיה קטנוני
אתה לא יודע למשל כמה אנשים מתעדכנים דרך RSS…
צחקתי והזדהיתי. כל כך נכון. בדיוק ככה הרגשתי כשמישהו ירד מרשימת התפוצה שלי…זה היה בעקבות כתבה על ויטנאם, והבנתי שאני צריכה להמשיך לכתוב על מה שבעצם נתנו לי את המנדט ולא לסטות.
(הבנתי אבל לא מפנימה, כן?…)
תודה, מאוד נוגע ללב. וכמובן – אני אבדוק אם נרשמת..
וזה באמת מפחיד, אבל מאוד מומלץ להתגבר ולכתוב. מאוד מזכך.
ובשמך הפרטי והמלא.
בגלל זה כבר שנים שאני מנסה לכתוב ולא מצליחה, עצורה לגמרי
ככה לשפוך את הקישקע ולהיות חשופה לתגובות וביקורות, והפחד הכי גדול – שיגידו שאני טיפשה
נעם, אתה מצחיק, אני ארשם! אני בטוחה שלא אוכל להחליף את אברשה, אבל אנסה לצמצם במעט את החור שנפער בליבך
*כאילו* לא איכפת לי. אבל תאמין לי שאני יודעת *בדיוק* כמה רשומים אצלי לקבלת עדכון, ובכל פעם שאחד נושר, זה צובט באגו. מה עשיתי רע? כתבתי יותר מדי? פחות מדי? כתבתי משהו מעצבן? משעמם? )-:
איזה מזל שאתה לא יכול לעקוב אחרי מספר האנשים שסוגרים את העיתון לפני שקראו את הכתבה שלך, או שעוטפים בה דגים…
הזדהיתי מאוד. גם צחקתי מאוד.
🙂
נוגע ללב, בחיי!