הסכנה הגדולה של הזוגיות

מישהי, בת זוג, אמרה לי פעם שהיא מרגישה איתי נורא בטוחה. בהתחלה בעיקר נעלבתי. לא רציתי להיות מרגיע ונוח, רציתי להיות מסעיר ומגניב (שזה די מצחיק אנשים שמכירים אותי). כשסיפרתי את זה לידידה היא אמרה שאני אידיוט, ושזו המחמאה האולטימטיבית. שכולן מחפשות מישהו שייתן הרגשה של בית, של מקום בטוח. חצי השתכנעתי.

אני יכול להבין למה זו מחמאה, אבל יש כאן משהו בעייתי. לא מזמן סיימתי את "לב לבן כל כך" של חוויאר מריאס, ספר שכבר המלצתי עליו בבלוג. הוא כותב שם על הנישואים, על השלב הזה בזוגיות שבו במקום להסתכל אחד על השני, הופכים ליחידה אחת ומסתכלים החוצה. וכאן טמונה הבעיה: התפיסה הזו שבן/בת הזוג הם המקום שבו אפשר לנוח, להפסיק להתאמץ. זה לא מופרך לגמרי – לחזור הביתה מיום מתיש פיזית ונפשית ולקבור את הפרצוף בצוואר של מישהי שאתה אוהב זה אחד הדברים היותר טובים שיש. אבל כשזה בא יחד עם ויתור על השקעה ומאמץ, זה רע. כל כך רע, עד שזה הופך למתכון לאקזיט הבא שלכם לעולם הרווקיאדה.

כשאתה משקיע את כל האנרגיה שכל כך דרושה ליחסי אנוש תקינים בעבודה, בחברים, בהורים ואלוהים יודע במה עוד, ואז חוזר מרוקן ומוותר דווקא מול הזוגית שלך, אתה בעצם מתחיל לקדוח עם פטיש אוויר מתחת ליסודות של מה שיש בינכם. דווקא במקום הכי חשוב לא מנסים להבין מה הצד השני צריך, לא מתאמצים קצת כדי לגרום לו או לה להרגיש טוב, מניחים שכל הרגשות כבר ברורים וידועים ומדוברים, ואין סיבה לעבוד קשה. זה נגמר בריבים, ויכוחים על של מי היה הדיסק הזה במקור, ולפעמים גם בעורכי דין יקרים. וזה מיותר. בית זה מקום שאפשר לנוח בו, אבל לא צריך להתבלבל בין מנוחה להזנחה וניוון.

זה כל מה שאני אומר. אני לא מדבר על עצות מפגרות נוסח לאישה, כמו לבשי קומבינזון והדליקי 69 נרות בניחוח מרווה. אני מדבר על מחוות קטנות, על כמה מילים, על המסר הפשוט שעובר לצד השני שאתה רואה אותו, באמת. מסתכל עליו, פנימה, ולא החוצה.