דג מחוץ למים, או מה לא טבעי בטבע

בשבת בבוקר השלמנו בריג'ט ואני את ההכנות. גנבנו קרשים מאתר בנייה, קנינו מים באם-פם הקרוב, ארזנו את הכל עם שאר המיטלטלים באוטו שלה ויצאנו למדבר יהודה.

הרעיון היה לישון בשטח, ואז לטייל. בילוי די סטנדרטי לאנשים שהם לא אני, או כך לפחות אני שומע. אבל אני, מה לעשות, לא ישנתי תחת כיפת השמיים מאז – ובכן, מאז בכלל. לא חושב שיצא לי אי פעם. באמת.

אבל בריג'ט היא טיילת נועזת, ואני מנסה להיפתח לנסיונות חדשים. אז יאללה. מצאנו את המקום המיועד – סוג של נקיק במדבר, 3 דקות מהכביש, אבל מוקף בסוג של גבעות ורכסים כך שיש אשליה נעימה של ניתוק מהציוויליזציה. לחלופין, אפשר לדמיין שאתה באמצע מערבון משנות החמישים, וזה רק עניין של זמן עד שקוצ'יז או ג'רונימו יופיעו עם חבורת אפאצ'ים עצבניים.

אני מניח שכל ענייני הדלקת המדורה, הבישולים וכו' הוא די סטנדרטי לכל מטייל סביר. לי זה היה בבחינת חדש ומעניין. אבל כלום לא משתווה לשינה מתחת לכוכבים. באיזשהו שלב החושך ירד, אחר כך המדורה כבתה, ומה שנשאר זה שקט עצום, המון המון כוכבים (חלק נופלים!) וזהו. בריג'ט נרדמה די מהר, אבל אני לא הייתי מסוגל. משהו בלשכב על האדמה (טוב, עם שק שינה בינינו) בלי אף קיר בסביבה, מתחת לשמיים, היה די הזוי.

הייתי רוצה לומר שזה גרם לי לגלות את הצד הקדמוני שלי. הייתי רוצה לספר שהטיול למחרת, אחרי יקיצה טבעית בשש בערך, היה הדובדבן על הקצפת. אבל זה לא נכון. היה נחמד להיות בטבע, היה מעניין, אבל לעזאזל – כמה שמחתי לחזור לעיר. יכול להיות שאני מייצג ניוון של המין האנושי שהסתובב באורבניה יותר מדי. יכול להיות שעוד טיול או שניים זה ישתנה. אבל כרגע, אני מצטער, אני אעדיף בילוי של בר+הופעה, בית קפה וסרט, בריכה או הים של תל אביב, מטר מהבית. נכון שנחמד לגוון פה ושם, ונכון שבריג'ט חושבת שאני חסר תקווה. אבל אני חי בשלום עם העניין. אפשר להוציא אותי מהעיר, אבל כנראה שקשה להוציא אותה ממני.