זן ורולרבליידס

בשבת בבוקר, יום כיפור, יצאנו לרחבת החניון שליד הבית. יום לפני קבענו כבר: שיערו ברולרבליידס. כבר כתבתי על היחסים שלי עם התחליף סקייטים הזה, ויום כיפור נראה לי זמן מתאים לקחת את זה לשלב הבא.

יום קודם לכן הסתכלתי, משתאה, בבת שלי נעלמת אל האופק על הרולרבליידס שלה. נגה היא בדרך כלל ילדה, איך לומר, זהירה. אבל על הרולרבליידס היא הופכת למלאכית גהינום קטנה. לא פוחדת מכלום, נמרחת על האספלט וקמה כאילו כלום – שדה. קינאתי קשות, והודעתי לה שלמחרת היא מלמדת אותי איך לנסוע.

בבוקר בחניון, על הגלגלים הלא יציבים, אני מפקפק בחכמת העניין. תומר נוסע הלוך חזור על הקורקינט, מאיים להפיל אותי מדי פעם, ונגה עושה שמיניות מסביבי. המעבר שלי משתי רגליים על הקרקע לרעידות על גלגלים, מלווה בחילופי תפקידים בינינו. פתאום היא הסמכותית, הבטוחה בעצמה, ואני התלמיד, מת מפחד ומתקשה להתמודד עם חוסר השליטה. והילדה הופכת לזן-מאסטר, משחררת משפטים כמו "אם יש פחד, אין רולר", ו"יש לך שיווי משקל, אתה יודע איך, זה רק הפחד אבא".

באיזשהו שלב אני מפסק לדדות, ומתחיל קצת להתגלגל הלוך חזור. פתאום זה מרגיש קצת יותר נוח, קצת פחות מבעית. אבל תומר כבר משועמם, וגם נגה כבר קצרת רוח איתי. אורזים וחוזרים הביתה, לשחק מונופול, אבל אני את הסגה שלי על גלגלים עוד לא סיימתי.