קצת אור, לעזאזל

הטורקים לא מאמינים בתאורה בכביש. לא יודע אם זה עניין פרקטי או ערכי, אבל גילינו את זה כשהחושך ירד, בדרך הארוכה חזרה לגורמה, העיירה שישנו בה.

 

גילינו שגם האופנוע ששכרנו, דו-שימושי סיני קטן (200 סמ"ק, הכי רציני שאפשר היה לשכור שם, מגיע לאיפשהו בין 90 ל-100 בירידה עם רוח גבית) שותף לחוסר האמונה. המנורה בחרטום שלו סיפקה אור חנייה סמלי בלבד.

 

מה עוד לא היה לנו: מעילים או כל אמצעי חימום אחר; משקפים לקסדות; (וביטוח, מה שהתברר בדיעבד). התוצאה: נסיעה בקור מקפיא ועיניים דומעות, בלי לראות יותר משני מטר קדימה. תענוג. רק לקראת הסוף נתקלנו בקוריאני חביב על טוסטוס עם פנס קצת יותר יעיל, שנסע לפנינו והאיר את הדרך. הגענו למלון קפואים, עם שרירים מכווצים וצמד תחתים דואבים. סוג של חוויה מחשלת.

 

לא הייתי חוזר על הנסיעה הזו בחיים, אבל המקלחת החמה שאחרי, יחד עם תחושת ההישג האווילית, היו כמעט שוות הכל.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

One response to “קצת אור, לעזאזל”

  1. עמרי says :

    א.סביר להניח שלא היה לאופנוע שלך מצבר אלא הפנס היה מחובר ישירות לאלטרנטור
    ב. תחושת ההישג היא לא "אווילית" אלא ממשית. החיים הפתיעו אותך באתגר פיזי ועמדת בו. מה אתה מתבייש בזה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: