קצת אור, לעזאזל

הטורקים לא מאמינים בתאורה בכביש. לא יודע אם זה עניין פרקטי או ערכי, אבל גילינו את זה כשהחושך ירד, בדרך הארוכה חזרה לגורמה, העיירה שישנו בה.

גילינו שגם האופנוע ששכרנו, דו-שימושי סיני קטן (200 סמ"ק, הכי רציני שאפשר היה לשכור שם, מגיע לאיפשהו בין 90 ל-100 בירידה עם רוח גבית) שותף לחוסר האמונה. המנורה בחרטום שלו סיפקה אור חנייה סמלי בלבד.

מה עוד לא היה לנו: מעילים או כל אמצעי חימום אחר; משקפים לקסדות; (וביטוח, מה שהתברר בדיעבד). התוצאה: נסיעה בקור מקפיא ועיניים דומעות, בלי לראות יותר משני מטר קדימה. תענוג. רק לקראת הסוף נתקלנו בקוריאני חביב על טוסטוס עם פנס קצת יותר יעיל, שנסע לפנינו והאיר את הדרך. הגענו למלון קפואים, עם שרירים מכווצים וצמד תחתים דואבים. סוג של חוויה מחשלת.

לא הייתי חוזר על הנסיעה הזו בחיים, אבל המקלחת החמה שאחרי, יחד עם תחושת ההישג האווילית, היו כמעט שוות הכל.