זה המפיק, טמבל
משהו שנזכרתי בו בגלל כתבה שאני עובד עליה:
אחי, מוזיקאי שגר בניו יורק, קונה כבר שנים דיסקים לפי המפיק. לא לפי הזמר, העטיפה, הז'אנר – כלומר גם, אבל אחד השיקולים הכי חשובים הוא המפיק. הוא חשב שזה רעיון טוב, אני חשבתי שזה הזוי.
בין המפיקים החביבים עליו תמצאו את ג'ייסון פוקנר. האיש, לשעבר חבר בג'ליפיש, מפיק וגם עושה מוזיקה (שעוד לא ממש הצלחתי להתחבר אליה). לא חשבתי שהוא מי יודע מה. אחי חשב שאני אידיוט.
ואז הוא המליץ לי על ברנדן בנסון, התקליט השני. הקשבתי, אכן מצוין, המון הומאז'ים/גניבות מהביטלס, אבל מאוד מתוק. אחר כך שמעתי את שני התקליטים האחרים של האיש. לא היה משהו. ברור, אמר לי אחי, תבדוק מי הפיק לו את האלבום השני. בדקתי. כן, מר פוקנר. הילד שוב צדק. מעצבן.
וזה מר בנסון, גירסה קצת פחות מוצלחת מזו שבתקליט לשיר מאוד חמוד:
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
גם הוא טוען כבר שנים שסרט צריכים לבחור לפי הבמאי ולא לפי השחקנים.
הרבה שנים לא לקחתי אותו ברצינות, אבל לאט לאט אני הולכת ומשתכנעת. וזה כולל גם סרטים של במאים שאני לא אוהבת: למשל, אני בואפן די גורף לא מסוגלת לשאת את סקורסזה. ולא משנה מי משחק שם.
זה לא נראה לי כ"כ הזוי, הרי בקולנוע וטלוויזיה זה עובד אותו דבר – סרטים של האחים כהן, טרנטינו וכו' יזכו לתשומת לב ממני בלי קשר לשחקנים הראשיים.
אני גם בעד – כמעט – כל דבר שג'וס וודון עושה, אבל אפאחד מהם לא משחק בסרטים, אלא מפיקים ומביימים אותם
דווקא אתה צריך לדעת מה ערכו של כתב/סופר בלי עורך טוב. כנ"ל לגבי תרגום של ספר. באמת חבל שלא מציינים על ספרים מי ערך אותם, אולי זה היה גורם לי להתעניין בסופרים שונים
הרבה פעמים אני חושב על זה: הביקורות על ספרים ועל דיסקים ועל שחקנים וכו' הן לא הוגנות ביסודן. כתבת ספר, שלחת אותו להוצאת ספרים והיא החליטה להוציא אותו לאור. אם הקהל (וקודם-כל המבקרים) חושב שהספר שלך הוא זבל אז הוא צריך לתקוף את ההוצאה שבחרה בספר שלך. לא אותך. אתה לא אשם שבחרו והשקיעו בך. וגם אם אתה מפורסם ומהולל, אם ספר ספציפי שלך הוא גרוע אז ההוצאה אמורה לסרב להוציא אותו. אם לחזור לדוגמא שלך אז קורה שזמר שבעברו דיסקים טובים מציע למפיק משהו גרוע. המפיק אמור להבחין בכך ולסרב. תו האיכות הוא בידי המו"ל/ המפיק/ הגלריה וכו'. ובמוזיקה יש סוג של מפיקים שממש משפיעים על התוצאה, מטביעים חותם מובהק, ולא יחתמו על משהו שהוא לא טוב בעיניהם (בארץ למשל לואי להב, יזהר אשדות).
בדקתי, אכן השני תוקן וחן חן
לא חושב שמבטאים את האות
L
ומה לעשות, הילד לומד שם מוזיקה ועוסק בזה. וגר בניו יורק. ככה זה.
קודם כל, נשמע פלצני – מוסיקאי שגר בניו יורק.
חוצמזה, תבדוק טוב אם אתה מתכוון לשלישי או לשני.
את השלישי בנסון הפיק לבד, את השני פולקנר – לא פוקנר – הפיק וניגן.
אני אישית גם אוהב את הראשון, למרות שהשני בהחלט יותר מרשים.
ואם כבר פולקנר – שווה למצוא אותו מנגן עם אייר, יש כמה בוטלגים באינטרנט,כשהוא היה איתם בסיבוב הופעות ושר את רוב השירים, וכן את הדמואים שהוא עשה, שלרוב נחשבים יותר טובים מהאלבומים שהוציא
איך מיישמים את זה לתחומים אחרים?
היתה לי חברה עם זיכרון רע לשמות של סופרים, שקראה לפי הוצאות ספרים. רעיון מעניין.
אני עושה את אותו הדבר עם הוצאות,
וגם עם מתרגמים
רעיון לא רע גם לתחומים אחרים!
יש הוצאות ספרים שהייתי מתרחקת מהספרים שלהן באופן גורף. (אלמלא הם היו נוחתים אצלי מדי פעם לביקורת…)
נדמה לי שיש מידה רבה של צדק בגישה של אחיך.
בגיל שתים עשרה הייתי קונה קלטות לפי המפיקים סטוק אייטקן ווטרמן. גררר.