ההתמכרות האחרונה שלי

אני רוצה לנצל את הסדרה האמריקאית האחרונה שלכדה אותי בציפורניה כדי לקטר.

אני אוהב טלוויזיה בעיקרון. גם היום, כשאני כמעט לא צופה, והמכשיר משמש בעיקר את הגמדים, אני אוהב סדרות טובות. משהו בקשר הקבוע עם הדמויות, אני מניח.

הבעיה היא שבדרך כלל הדמויות עמוקות כקרטון ביצוע. דק. יש מעט סדרות אמריקאיות – הסופרנוס, רצח מאדום לשחור – שמציגות דמויות מורכבות. כאלה שאפשר לייצר איתן סוג של מערכת יחסים, כאלה שכואב לך להיפרד מהן או לאבד, אפילו אם הסדרה עצמה קצת הידרדרה (אני מתכוון ל"רצח", לא לסופרנוס המופתית).

ואז יש סדרות כמו גיבורים. בשבועות האחרונים אני בולע את העונה הראשונה. תכף מסיים, העונה השנייה כבר מחכה, ואני כבר חש את המרמור.

אני ג'נקי ממורמר. אני צופה בסדרה, רואה את כל נקודות החולשה, יודע שהיא לא תספק אותי באמת לעולם, אבל נשאר שם. כי אני רוצה לדעת מה יקרה. בפרק הבא, בסוף העונה, מתישהו – רק לא בסוף האמיתי. כי לא יהיה כזה.

נדמה לי שזה היה יוסי קליין בהארץ שהשווה את הסדרות האלה – נמלטים, גיבורים, אבודים – לצפייה בנמלה שמטפסת במעלה הכיור. ברור לך שהיא תיפול, רק לא ברור מתי. לנפילה יש כפל משמעות – הסדרה תידרדר בסופו של דבר, כי רק אז, מאוחר מדי, יתנו לה המפיקים להסתיים. והגיבורים לנצח יפלו ולא יגיעו ליעד הנכסף – כי אז הרי תסתיים לה הסדרה, לא? גם בנמלטים, הבריחה מהכלא היא רק פתח לצרות חדשות. לא סוף אמיתי.

אז למה בכל זאת לצפות? כי בינתיים, מפרק לפרק, אתה זוכה בתענוג זול. פה עלילת משנה נסגרת, שם מתגלה עוד משהו – שרק מייצר עוד שאלות. הפיתוי כל הזמן שם, ויש המון מזמוזים ארוטיים בדרך, אבל אורגזמה טלוויזיונית לא תהיה כאן. וזה בסדר, אתה נהנה מהדרך, ומקבל בהשלמה את העובדה שאין לה באמת סוף.

במקביל ראיתי את הפרק הראשון של ג'קיל הבריטית, מעין גירסה מודרנית לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. כאן מדובר בסדרה של 6 פרקים. סוף אמיתי יהיה כאן. הפרק היה מעולה – ג'יימס נסביט, השחקן הראשי, נותן שם תצוגת משחק מופלאה. מה שמעניין בסדרה זה קודם כל הדמות, אחר כך העלילה. אולי מדובר רק במספר פרקים חד ספרתי – אבל זו רבותי, מערכת יחסים אמיתית. מחויבות והכל.