מוסד הגישור ואגרוף הזעם

שלוש שעות במשרד מפואר. לשני הצדדים יש עורכי דין. המטרה – גישור, לפני שמגיעים למשפט ארוך ומייגע על תביעת לשון הרע עצבנית.

בראש השולחן יושב המגשר. משני הצדדים עורכי הדין והלקוחות שלהם. התובע מצד אחד של העוגיות והקפה, אני והכתב שלי מהצד השני. בין עליית טונים והתפרצות, מחליפים גם בדיחות מנומסות בהפסקות, משוחחים. אנשים תרבותיים.

אני יודע שמוסד הגישור הוא מוסד מצוין. ברור לי שאפשר וצריך להבין את שני הצדדים. אני בעד פשרה, נגד אלימות, בן תרבות, איש המערב. אבל משהו בפנים מתקומם מול כל הפסאדה הזאת.

בכבלים שודר פעם פרומו למשחק כדורגל בערוץ הספורט. אני לא זוכר בדיוק איזה משחק, משהו נוסח אנגליה נגד גרמניה – יריבות היסטורית עצבנית שכזו. זה היה פרומו גאוני ופשוט. הוא עבד על הפער בין הקריינות, שהשתמשה במכבסת המילים הרגילה – למשל "מדובר במפגש ספורטיבי מרתק" – לבין הכתוביות שרצו במקביל ("מלחמה!").

וזה הסאב טקסט במפגשים האלה. בואו נזיז את השולחן לרגע, כדי שעוגיות עבאדי וכוסות קפה שחור לא יפלו על הרצפה, נוריד שעונים ומשקפיים ונקרע אחד את השני במכות. זה יכול להיות מזכך ומשחרר ולהביא לתוצאה חד משמעית, ומהר. בטח יותר מהר מדברת של שלוש שעות. אני יודע שזה לא נאור, אולי אפילו ניאנדרתלי. אבל זה יהיה כל כך הרבה יותר אמיתי. רק פעם אחת, נו.