"תקנו זאפה, זונות"

השלט הפיוטי הזה היה תלוי על מדף בפיקדילי בדיזנגוף. הייתי חורש את החנות הזו, מדפדף בין הדיסקים בחרדת קודש, מחפש משהו חדש.

אני איש נוסטלגי בדרך כלל, ואני מתגעגע לפיקדילי, אבל ברור לי שהמצב היום טוב יותר. באינטרנט אפשר ללמוד על דברים חדשים שקודם לא היית מגיע אליהם בכלל, ולהוריד מוזיקה כאילו אין מחר. או לצרוב מחבר, או כל דבר אחר, חוקי ולא ממש. בשורה התחתונה המוזיקה הרבה יותר נגישה, ואני מאוד מאוד נהנה מזה.

אבל. אין את אלמנט הגילוי, החוויה. אני זוכר ששמעתי את temple of the dog בצבא, והתלהבתי נורא, ובשישי טסתי לפיקדילי, והגעתי כשהם כבר סגרו, ורק בזכות בחור עקשן שהתחנן שיכניסו אותו הצלחתי להתגנב פנימה ולקנות את הדיסק הנחשק.

מה אפשר לזכור היום? שהאימיול הוריד את הדיסק שרציתם בזמן שישנתם? נו. אז בסדר, רציונלית ברור לי שאנחנו מתקדמים כל הזמן, והכל משתפר פלאים. כמו שהבת שלי אמרה, אחרי שסיפרתי לה שכשאני הייתי ילד היה רק ערוץ אחד, ובשחור לבן – "היום יותר כיף".

אבל הנוסטלגיה לחוויית הגילוי וחרדת הקודש שברכישה, בכל זאת צובטת פה ושם, כשאני לא שם לב. הסקרנות אם בתקליט הזה יש גם דף מילים, התהייה אם סוף סוף יש בחנות את הדיסק שאני מחכה לו כבר שבועיים. עידן הסיפוקים המיידיים מתאים לי כמו כפפה ליד על המקלדת, אבל בכל זאת. משהו טיפה חסר. וכמו שהיתה אומרת חברתי הטובה רוני – תמיד תמצא על מה לקטר.