סדרות טלוויזיה ומערכות יחסים

הרומן שלי עם סדרות טלוויזיה הוא עסק מסוכסך למדי. עם השנים הפכתי כנראה לנרגן וחשדן – אני נכנס לסיפור הזה עם סדרה חדשה בידיעה ברורה שרוב הסיכויים שזה ייגמר רע, בשברון לב, במפח נפש, באכזבה. הרשימה הזו נכתבת אחרי שבסוף השבוע – יותר נכון במהלך 4 ימים – ראיתי 14 פרקים מהסדרה החדשה שלכדה אותי ברשתה, "אורות ליל שישי". אבל עליה ידובר בפוסט אחר.

ההתחלה יכולה להיות מהסוג הסוחף והסוער: הפרק הראשון מותיר אותך נדהם, או מריץ אותך למחשב להוריד עוד. אתה יודע שדבר כזה עוד לא ראית, ורק רוצה שזה יימשך. פרק הפתיחה של "אבודים" למשל. סדרות אחרות לוקחות את הזמן שלהן. הפרק הראשון נחמד, ואתה מוכן לתת למערכת היחסים הזו עוד צ'אנס. השני כבר סוחף אותך קצת יותר, ועם השלישי אתה כבר מת להיכנס למיטה. ככה זה התחיל אצלי עם "הסופרנוס".

לפעמים אתה מכיר את הסדרה לא מעט זמן, מין קשרי ידידות כאלה, שהופכים לפתע, בלי שתכננת, לקשר מחייב, כזה שאפילו מצדיק חזרה אחורה לפרקים קודמים. חברים הפתיעה אותי במעבר דומה מידידות לא מחייבת לצפייה כפייתית. קרה לי עם "רצח מאדום לשחור", מודה.

אבל אז מגיע הסוף. הוא תמיד יבוא, השאלה איך:

הידרדרות: לרוב הסדרה מפסיקה לעניין, מאבדת כיוון או שחקן, או שפיות. אתה מגלה שפתאום לא ממש מתחשק לך להיפגש איתה לפרק הבא. אני חווה משבר כזה עם "גיבורים", וזה קרה לרבים וטובים עם ה"אקס פיילס".

מוות טבעי: כמעט ולא קורה, אבל יש יוצאים מין הכלל: "רצח מאדום לשחור", למשל, הלכה לדרכה אחרי לא מעט עונות מכובדות, בלי להידרדר לזנות. היה עצוב, אבל היה ברור שזה צריך לקרות. כמו פרידה מקרוב משפחה קשיש שמת בשיבה טובה.

פרידה בחטף: מקרה של אתה אולי אהבת את הסדרה, אבל המון צופים אחרים, או הרשת, לא. המקרה הכי קשה שקרה לי הוא "פיירפליי", מבית היותר של ג'וס וודון (באפי). סדרת מדע בדיוני מבריקה שבוטלה אחרי 13 פרקים. טראגי.

ועכשיו אני מחכה כבר לריצה לאוזן השלישית, לקחת את הפרקים הבאים של "אורות", בתקווה שהנפילה עוד רחוקה.