הטלוויזיה הכי טובה שאתם לא רואים 2

זהירות, ספוילר, על ההתחלה.

"אז הם זוכים בסוף באליפות המדינה"? שאלה בריג'ט.

"כן, הם זוכים בסוף". נו, אמר המבט שלה, אז זה קיטש.

וזה נכון. "אורות ליל שישי", שאת העונה הראשונה שלה חיסלתי בצפייה ממוקדת תוך פחות משבוע, היא קיטש. אבל המתקתקות האמריקאית היא רק ציפוי. הצלופן שעוטף מבחוץ. בפנים, מתחת למעטה, יש קצת מרירות מפתיעה. קצת מלנכוליה שלא לגמרי מסתדרת עם האמריקנה הזאת.

"אורות ליל שישי" היא סדרת פוטבול על החלום האמריקאי. היא מתרחשת בעיירה שכוחת האל דילון, טקסס. סוג של עיירת פיתוח ישראלית, בלי קסאמים. קבוצת הפוטבול של התיכון המקומי היא לא הדבר הכי חשוב בדילון – היא הדבר היחיד, בפראפרזה למשפט האמריקוקי הידוע על ניצחון (משפט שנאמר על ידי מאמן הפוטבול וינס לומברדי). כל תקוות בני העיר מונחות על הכתפיים החסונות של שחקני הקבוצה, ושל המאמן החדש שלה.

כן, יש בסדרה אלמנטים של אופרת סבון. יש שחקנים יפים ומעודדות יפות, יש רומנים, בגידות, תככים ושאר ירקות. אבל יש הרבה מעבר. הסדרה מתארת את החלום האמריקאי מכל צדדיו. גם היפים, ויש כאלה, אבל בעיקר הבעייתיים והמכוערים. היא מראה מה קורה לבוגר בית הספר, קוורטרבק כוכב, שעזב את החממה וניסה להצליח בליגה של הגדולים – הוא מתקבל בעיירה כגיבור, אבל אחר כך מתברר שהוא נשר מהאוניברסיטה, ועכשיו הוא מובטל, עם ילד שאותו הוא לא רואה כמעט, פרי רומן כושל. וזה לא מקרה שבאותו פרק אחד מכוכבי הקבוצה מתחיל לקחת סמים מעודדי גדילה: הוא יודע שהעתיד הכלכלי של משפחתו (החד הורית) תלוי בו. הוא חייב להגשים את החלום האמריקאי של הצלחת ענק, גם במחיר פגיעה בבריאות, בגוף. כי ככה זה עובד: יש לך אפשרות להפוך למטאור ולהגיע מאשפתות להצלחה. אבל יש לזה מחיר, ויש בזה סיכון – כשטסים גבוה ומהר, הנפילה כואבת.

מעל הכל מרחפת מעל הסדרה תחושה של מלנכוליה. היא מצולמת מצוין, ולא פעם התחושה היא של צפייה במשהו על גבול הדוקומנטרי. העיירה נראית אמיתית – לא מקום זוהר, יותר מין ירוחם או דימונה. יש שם אנשים בלי תקווה אמיתית – רק עם חלום, שמעטים מהם, אם בכלל, יגשימו, אבל יש גם דמויות שמוצאות את המקום שלהן והדרך שלהן גם בנסיבות האלו. יש בסדרה הזו משהו מאוזן – לא ציני ואכזרי מדי, אבל גם לא מתקתק ואסקפיסטי. וכשזה מוגש לי ככה, אני דווקא די מחבב קיטש אמריקאי, יחד עם האמירות שהוא מביא על חלומות והיכולת להגשים אותם. באתוס האמריקאי, קצת לפני שחונטות רייגן, בוש ודומיהם ביצעו בו מעשים מגונים, יש לא מעט דברים יפים. "אורות ליל שישי" מצליחה להפנות את הפנס גם אליהם. וחוץ מזה, היא פשוט מקסימה. כדאי.