על עיתונים וחדרי לידה

עד לא מזמן עבדתי במערכת עיתון. בכל בוקר היו מגיעים למערכת גיליונות של ידיעות ומעריב. ונחטפים. אם לא היית מאלו שמקבלים את העיתון למשרד, ואם הגעת מאוחר, לא היה לך עיתון. לא שהייתה בעיה להשיג ממישהו כדי להציץ בכותרות – אבל הגיליונות האלה היו מצרך מבוקש.

היום אני יושב במערכת של אתר אינטרנט.  בכל בוקר מגיעים למערכת גיליונות של מעריב וידיעות. הם יושבים על הארונית שליד המזכירות. הערימה מונחת שם בתשע בבוקר, ונמצאת שם גם בשתיים בצהריים. נמוכה יותר, אבל עדיין שם. אף אחד לא ממהר לחטוף את העיתונים. תמיד יהיו. זה רק נייר. בעיני יש בזה מין היהירות. אולי אני טועה, אולי זה רק עניין לוגיסטי.

זה הזכיר לי את הביקור הראשון בחדר הלידה באיכילוב, לקראת הופעתה בעולם של הילדה. הניגוד בין חדר הלידה המרווח למסדרון ההמתנה הצר, הריק, היה עצום. לא היה כיסא לרפואה במסדרון. לא היה מיזוג. זה היה מקום שעוברים בו בדרך ליעד כלשהו. לא מקום לבעל העצבני שיושב ומעשן, מחכה לשמוע מה התוצאה הסופית של המשחק שמתנהל בין המיילדת לזוגתו בפנים. עבור הבעל החדש הציבו כסא נאה ונוח בתוך החדר הגדול. לבעל הישן כבר אין מקום.