אי שפיות לילית קטנה

בפעם השנייה שהגמד מתחיל לבכות אני מרגיש את הייאוש מתיישב לי בחזה. טעם מר ומוכר בפה, תחושת מחנק קלה בריאות, בגרון. העייפות איימה למוטט אותי עוד קודם. אחרי 4 ימים של שפעת, ויום אינטנסיבי של פיקניק בבוקר ולונה פארק אחרי הצהריים – מי מגה-אבא, תנו כבוד – כל מה שרציתי זה לישון.

אבל כואבת לו הרגל. אין עליה סימן. בדקתי, הכי מקרוב שאפשר, הרמתי אותו על הידיים, לקחתי אותו אל מתחת לנורה בשירותים, לא מדליק אור כדי שאחותו לא תתעורר. כלום. אין סימן. עור חלק ונקי של ילד בן 4. והוא בוכה, בכי חנוק כזה, שאי אפשר לעצור.

בפעם הראשונה אני עוד מייחס את זה לחלום רע. בפעם השנייה אני מבין שזה הולך להיות לילה כזה. לילה של עייפות קשה, עייפות שגורמת לך לחשוב לאט ולהתעצבן מהר. הכעס כמעט בלתי נשלט, היבבות האלה וחוסר היכולת להסביר/להבין מה גורם להן. יש מין דחף פראי לטלטל אותו, להכריח אותו לומר מה לא בסדר, לצעוק עליו שיהיה בשקט. ומתחת לכל זה פחד נוראי ממחלות בלי שם, או לפחות לא שם שאני רוצה להשתמש בו כרגע.

מה כואב לך? מה בדיוק אתה מרגיש? לילד אין מושג. אולי, הוא אומר, זה חשמל סטטי. חוג מדע בגן עובד שעות נוספות. אני צוחק, אי אפשר שלא, והענן השחור בראש שלי זז קצת הצידה. אני שוכב לידו עד שהוא נרדם וחוזר למיטה, אבל כבר לא מסוגל להירדם, כי אני יודע שזה יבוא. אני שוכב שם, חצי חולם-הוזה, עד לפרץ הבכי הבא. יהיה רק עוד אחד כזה אחר כך, אבל את זה לא יודעים מראש. שוכבים ומחכים, בלי יכולת לגלוש לתוך השינה, כי מה הטעם אם עוד מעט ממילא יקרעו אותך ממנה.

בבוקר הילד שמח ומאושר. שום דבר לא כואב. מישהי בעבודה תגיד לי אחר כך שאלו כאבי צמיחה. שזה תקין. באור היום אני מרגיש שפוי יותר. שמח שהגמד בסדר. לא מבין את הלך הרוח הטורדני והמטלטל של הלילה. עד הפעם הבאה.