תכף יומולדת

החיבה שלי לימי הולדת מאז שאני זוכר את עצמי לא ממש השתנתה. תקראו לי ילדותי, תקראו לי חובב מתנות חמדן, תקראו לי כשמחלקים את העוגה – אני אוהב את יום ההולדת שלי. אני אוהב את תשומת הלב, את המתנות, את התירוץ להיות נרקסיסט ברשיון ליום אחד.

הבעיה היא שהשנה זה כבר יומולדת 36. אם אני זוכר נכון לא באמת התרגשתי ממשבר גיל 30 או איזו שטות כזו. אבל 36 זה כבר איש. זה כבר קרוב יותר ל-40 מאשר ל-30. זה כבר כמעט עשר שנים מבוגר יותר משהיה אבי האמיתי אי פעם. אני מרגיש את זה, קצת מכביד באיזור הכתפיים.

אבל בסך הכל אם אני מתעקש לסכם – ואני בדרך כלל מתעקש לסכם כל דבר – אני יכול לזקוף לזכותי הספק לא רע. שני ילדים מצוינים, סוג של קריירה שנראית די בסדר, לא המון אבל גם לא מעט הרפתקאות – עם עצמי, עם בחורות, עם בכלל – רשיון לאופנוע ותאונה אחת, קורס צניחה בלי לשבור שום דבר, נסיעות לחו"ל, נישואים, גירושים, דירה ביחד, דירה לבד, התאהבויות, קצת שברונות לב. המון ספרים וסרטים ומוסיקה. לא מספיק לימודים. מספר קטן אבל לא רע של חברים טובים באמת. לא מספיק סתם חברים לשתייה ובילוי, אבל זה כבר כנראה לא ישתנה. מספיק דברים שלא הייתי צריך לעשות, אבל לא הייתי לוקח בחזרה.

אני חי עם הסיכום הזה בשלום. עוד שבועיים בערך אני אקבל טלפונים, ומיילים, ומתנות. לקרובים/חברים שקוראים את הפוסט הזה ושוקלים להוציא עלי כסף: מנוי לוייירד, מארזי די.וי.די (בלייד ראנר, אינדיאנה ג'ונס, גריינדהאוס) ועוד כאלה יתקבלו בברכה. גם אייפון ואופנוע אם זכיתם בהמון כסף ולא טרחתם לספר. תהיה עוגה, בריג'ט מתכננת בטח משהו גרנדיוזי, הגמדים יכינו ציורים וברכות עם שגיאות כתיב שירגשו אותי עד דמעות, ויהיה כיף, וקצת מלנכולי, וקצת קצר מדי. כי 36-לקראת-40 או לא, אני תמיד אוהב ימי הולדת שלי. ת-מיד.