דיבור רגיש

היה לי בוס, אחד העורכים הראשונים שלי, שנשאר חקוק בזכרוני כחוויה טראומתית. הוא היה מוכשר להפליא, איש רהוט ומקסים עם פתיל קצר ויכולת ווקאלית מרשימה כשזה הגיע לצרחות מטורפות, רצוי לפני כל העולם ואחותו המבוהלת.

רוב הזמן הצעקות לא כוונו אלי. אחרי ההתפרצויות הוא גם ידע להתנצל, סוג של תסמונת הבעל המכה. הוא גם ידע לבקש שנעביר ביקורת, שנדבר, שנאמר מה צריך להשתפר בעיתון, בעבודה, בכלל. ואני קניתי את זה. את ההתנצלויות, את ההזמנה לביקורת. ומכיוון שאף פעם לא ידעתי לשתוק כשצריך, נעניתי להזמנה ופתחתי את הפה בכל פעם שמשהו נראה לי לא בסדר, ראוי לשינוי. העורכים שעבדו איתי אמרו לי שזו טעות, אבל אני לא הקשבתי.

זה התפוצץ לי בפרצוף אחרי פשלה קולוסאלית שאני ועמיתי לעריכת הכפולה עשינו בכותרת. באמת טעות מטופשת, תולדה של לחץ, לא יותר, לא פחות. זומנתי לשיחה במשרד, ושמעתי שאני טראבל מייקר, שאני מתלונן, מקטר. הייתי, דביל נאיבי שכמוני, בהלם. אמרתי לו שהם צדקו, החברים שלי לעבודה, שהייתי צריך לשתוק. הוא נרתע. אף אחד לא אוהב להסתכל בראי ולגלות שם דברים לא נעימים.

אין לי לקח ברור מהעניין. אתמול, אחרי שהקשבתי לסיפור דומה מהצד השני, חשבתי שלפעמים באמת צריך לשתוק. או לחשוב איך לנסח את הדברים ומתי. לאנשים שמולך יש אגו, לפעמים שברירי. ואולי באותו רגע לא מתאים להם לשמוע את האמת שלך – וזו האמת שלך, אין כאן צדק אובייקטיבי. אבל אני לא יודע איך מישהו באמת יכול לשנות את עצמו ולא לומר את מה שבוער לו בפנים. אולי הפתרון הוא לא להפסיק לדבר – אלא למצוא את האנשים שאפשר לדבר איתם.