זה כבר מתחיל בדם, או השדים של קורמאק מקארתי

כשזה הגיע לילד כבר לא יכולתי יותר ועצרתי. זה לא שלפני כן היה קל. אבל המקרה של הילד הצליח לחדור איזו שכבה של אטימות שעזרה לי להתמודד. עד אותו רגע.

 

 

Blood meridian של קורמאק מקארתי, הספר שאני שבוי בתוכו כבר לא מעט זמן, מלא מעשי זוועה שגורמים ל"לא ארץ לזקנים" להיראות כמו יצירה אביבית ושמחה. מקארתי מציג את הרוע והאלימות כסוג של כוח טבע, משהו בלתי נשלט ולא תמיד ברור או הגיוני. הגיבור הפאסיבי למדי של הספר, שידוע רק בכינוי "הנער" (הוא בן 14 בלבד בתחילת הספר), מצטרף לחבורה של צייד ראשים אמריקאים שפועלים במקסיקו-טקסס במאה ה-19. השם ציידי ראשים מתאים כאן: הם מקבלים 100 דולר על כל קרקפת של אינדיאני ממושל המחוז. אלא שמהר מאוד מתברר למושל שמדובר במקרה נוסח שוליית הקוסם, כפי שמנסח זאת מקארתי. המושל יודע איך לגרום לאמריקאים להתחיל להרוג, אבל אין לו מושג איך לגרום להם להפסיק.

 

בצעד שנראה כמעט טבעי, מתחילים ציידי הראשים לחסל נשים זקנים וילדים אינדיאנים, במקום להילחם בלוחמי השבט, ועוברים לחסל את המקסיקנים שעליהם הם אמורים להגן – קרקפת של אינדיאני, קרקפת של מקסיקני, הכל נראה אותו דבר. הם הורגים בשביל כסף, הורגים בגלל עלבונות, אמיתיים או מדומים, הורגים סתם, כי הדחף מניע אותם לכך.

 

ואז הגיע הקטע עם הילד. ילד אינדיאני, שהחבורה לוקחת איתה מאחד הכפרים. האנשים משחקים איתו, מטפלים בו, ואז, בשלב מסוים, מחליט השופט – אחד ממנהיגי החבורה ומהדמויות המצמררות שנכתבו אי פעם – להרוג ולקרקף אותו. ושוב, מדובר בדחף רגעי, לא מוסבר, שמקארתי כמעט לא מתעכב עליו, רק מתאר אותו ביובש וחסכנות טיפוסיים.

 

אלא שכאן עצרתי. הבנתי שעד לאותו רגע אימצתי את נקודת המבט שהסופר מנסה לייצר. התיאורים של מקארתי חסכוניים, יבשים, מנוגדים לזוועות שהוא מתאר. והקורא הופך לצופה פסיבי, לא מעורב רגשית כי מעורבות כזו עלולה להפוך את צליחת הזוועות לבלתי אפשרית. אבל הריגת הילד ניפצה את קליפת האדישות.

 

בשלב מסוים בספר אומר השופט שהצופה הוא החלק הכי חשוב בכל אירוע. בלי המתבונן מהצד, בלי תיעוד, אין לאף אירוע משמעות. התחושה היא שמקארתי מתכוון אלי, הקורא. הוא מכריח אותי להתמודד עם אלימות, רוע והיעדר מוסר ולבדוק איך אני מגיב אליהם. הוא הופך את החבורה הזו, אנשים שהוציאו את עצמם מחוץ לגבולות האנושיות, לדמויות הראשיות בספר. האם אני אמור להזדהות איתם? נראה שמקארתי מנסה לגרום לכך – משהו בפראות ובכוחניות שלהם, בנאמנות המעוות שלהם זה לזה, בזלזול שלהם בחוק ובמוסכמות ובעליונות שלהם על אויביהם, מושך.

 

ניכר שלמקארתי יש חבורת שדים נאה עמוק בתוכו. הוא מנסה, בהצלחה מטרידה, לגרום לקוראים שלו להתמודד עם השדים שלהם. התוצאה מהפנטת, ולא פשוטה. אם תוסיפו לזה את המסר שאלימות שמכוונת נגד אוכלוסייה מסוימת תחלחל ותתפשט ותכוון גם נגד אלו שמחוללים אותה, הרי שקיבלתם יצירה עוכרת שלווה במיוחד. ודווקא בגלל זה, הספר מומלץ בחום.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

5 responses to “זה כבר מתחיל בדם, או השדים של קורמאק מקארתי”

  1. עופר says :

    אני ממליץ בחום, שוב, על The Road, ספרו האחרון ולדעתי הטוב ביותר.
    שונה מאוד מ-BM, אבל יותר מטלטל, אם אפשר לדמיין דבר כזה.

  2. איתמר says :

    עשית לי חשק לקרוא

  3. אסתי says :

    גועל נפש נוראי. איפה העורך כשצריכים אותו איפה?
    כמובן שאני מדברת על "מסך הטורטיה" של ת.ק. בויל בו הליברל יפה הנפש חי לו בנחת וכו'…

  4. אסתי says :

    אחרי שתסיים את זה (ותלווה לי לקריאה) על מסך הטורטיה של ת.ק. בויל.
    שם אין אכזריות כל כך נוראה פיזית, אבל מדבר על נושאים קרובים ודומים, רק מזוית הליברל יפה הנפש האמריקאי השבע החי לא בנחת בשכונות עשירות שמתחילות להיות מוצפות במקסיקאים רעבים שמגיעים לנסות למצוא עבודה.

  5. san says :

    אני לא יודע אם מצוין בספר
    אבל בסיס האירועים אמיתי.
    בתקופה מסוימת אכן שולם כסף על כל אינדיאני מת.
    באיזשהו שלב, כשהרשויות החליטו לצנן את קצב הרציחות
    אותם ציידי ראשים ביימו תקיפות על לבנים,א פחות רצחניות, כאשר הם מחופשים לאינדיאנים,
    במטרה לתמרץ את הרשויות להחזיר את התגמולים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: