האבא האחר מהמלחמה
כשנגה היתה בת שנתיים סיפרתי לה שהיה לי אבא אחר, שהיא לא הכירה, והוא נהרג במלחמה. היא בדיוק היתה באמבטיה. שנינו היינו לבד בבית ורחצתי אותה לפני השינה. לא סיפרתי סתם כי התחשק לי פתאום – היא שאלה על התמונה בשחור לבן שעומדת על שידת הדיסקים. לא חשבתי שצריך להמציא או לשקר.
כמו שקורה הרבה לקח לה יום יומיים לחשוב על זה. ואז היא התחילה לשאול: הוא היה גבוה או נמוך? היה לו שיער קצר או ארוך? זה היה מצחיק ומתוק, אבל רק אחר כך, בסיוע מישהי חכמה יותר ממני, הבנתי מה היא עשתה. היא בנתה דמות. היא לקחה משהו אמורפי, לא נתפס, וניסתה לתת לו צורה, ותחושה, כדי להבין. היא היתה בת שנתיים, אני היום בן 36, אבל ברוב המובנים מה שאני צריך/רוצה/מנסה לעשות הוא בעצם בדיוק אותו דבר.
4 תגובות ל-“האבא האחר מהמלחמה”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
 | noamres על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | איתן נוה על הבעיה שלי עם לאונרד כהן |
 | arikbenedekchaviv על ושוב השקר הזה |
| arikbenedekchaviv על המטוטלת של הגוף |
| המטוטלת של הגוף | יו… על אנחנו לא משחקים פה טניס |
יותר מדי סרטים 
זו מהכסא לידך לשעבר.
נעם, לפעמים אנחנו גם נוטים להרכיב ולבנות דמויות מאנשים חיים שסובבים אותנו, אני חושבת שזו תכונה אנושית המוטמעת בבסיס שלנו.
מקסים, אתה כותב מתוך רגישות אמיתית וזה מדהים בעיניי, בין כל השרלטנים כאן ברשימות
אני מוצאת את עצמי עושה אותו דבר
לגבי חברים שלי שהכרתי לפני המון שנים. כשהם היו הבוגרים החתיכים החיילים ואני הייתי תיכוניסטית. ועם השנים נשארה רק תמונה בשחור לבן, לפעמים חיוך, לפעמים איזו בדיחה ולפעמים גם זה לא והדמות הולכת ונעלמת
וזה לא שהיא כבר לא תלת מימדית היא אפילו כבר לא דו מימדית
ואני מוצאת את עצמי לפעמים מנסה להרכיב אותה מחדש. להזכר בתכונות אמיתיות ולא משהו ששיננתי לעצמי לאורך השנים כדי שלא ישכח.
קשה.