מל גיבסון, רעב לספר והקשר בין סקייטבורד לבצורת

לא הצלחתי לצפות באפוקליפטו בצפייה אחת. היס מקס הקליט, ואני ראיתי אותו ב-3 חלקים. מל גיבסון הוא פורנוגרף של אלימות. יש קטעים בסרט שמזכירים בחוויה צפייה במצלמה נסתרת שהותקנה בחדר ניתוח מדמם במיוחד.

מצד שני הוא במאי פעולה בחסד, יש שם מרדף ארוך, מדמם ומרתק שתענוג לראות.

אבל מצד שלישי. וכאן יש ספוילר: העלילה של הסרט מספרת על בני שבט מאיה שנחטפים מכפרם ומובאים לעיר גדולה, כדי לשמש כקרבנות אדם. מגפה פגעה בארץ, והאלים צמאים לדם. בדרך נתקלים הם ושוביהם בילדה שמנבאת את חורבן הארץ, האנשים, התרבות.

אחד מבני השבט, הגיבור של הסרט, נמלט. בסופו של המרדף הוא מגיע אל החוף, ומגלה שם את הספינות של האדם הלבן. כמה סירות כבר בדרך לחוף, על אחת מהן יש צלב.

המסר ברור ופשטני. מול התרבות המתנוונת, האכזרית והפגאנית של בני המאיה, ניצב המושיע הלבן, הנוצרי. צריך להצדיע לגיבסון על הפשטות והישירות. האיש לא מחביא את המסרים המטרידים והדי דוחים שלו מאחורי שום דבר. הם שם, חשופים לגמרי. וכאמור, הוא יודע לביים.

באמצע הקריאה בחלק השלישי של "המגדל האפל" של סטיבן קינג זה היכה בי, אני חייב ספר טוב, באמת. חשבתי שאחרי בלאד מרידיאן משהו קליל רק יעשה לי טוב. אבל פתאום התחושה היתה כמו של מי שחי על ג'אנק פוד ופתאום חייב – אבל חייב – ארוחה בריאה ומספקת. מחפש.

עוד סרט באדיבות יס מקס: לורדס אוף דוגטאון. מסתבר שבקליפורניה, 1975, היתה בצורת. מצד אחד לא היו גלים, מה שתסכל את אוכלוסיית הגולשים המקומית. מצד שני, אסור היה למלא בריכות שחייה. גיבורי הסרט מתגנבים לחצרות, בורחים ממשטרה וכלבים, והכל כדי לדמות גלישה באמצעות סקייטבורד והדפנות המקומרות של הבריכות הריקות. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי – שניים מגיבוריו הפכו לכוכבים ומיליונרים בעקבות שיגעון הסקייטבורד. הית' לדג'ר ז"ל מספק הופעה משובחת, ואני מסתובב עכשיו עם חשק עז ללמוד להתנייע על קרש עם גלגלים. מישהו מוכן ללמד?