נערות גומי ומסגרות

הרעיון לפוסט הזה עלה בעקבות משהו שכתב בבלוג שלו אחי המוכשר (העיתונאי הבאמת מוצלח במשפחה). בחצי השנה האחרונה סדר היום שלי מוכתב פחות או יותר על ידי. אין דדליין של עיתון שמסדר לי את היום – יש פרויקט שעובדים עליו, וכמו אחיו לז'אנר, הוא מתנהל בצורה לא צפויה או מסודרת. לא ממש בכל אופן.

תמיד ידעתי שהיחס שלי למסגרות אמביוולנטי. אני לא אוהב אותן, אבל לא יכול בלעדיהן. אני מניח שזו אחת הסיבות שבחרתי במקצוע הזה, עיתונות – יש מסגרת, אבל היא גמישה מספיק. הבעיה היא כשהמסגרת הופכת גמישה מדי, עד רמת נערת הגומי הרומנייה. לפעמים אני קצת מאבד אחיזה. זה גוזל ממני המון מאמץ, לסדר לעצמי את היום, להחליט מה לעשות מתי, לא להיכנע לפיתויי הבטלה.

וגיליתי עוד משהו: ככל שאני פחות עסוק, אני פחות פרודוקטיבי. דווקא כשהיה לי יחסית יותר זמן פנוי, בתחילת הפרויקט, כתבתי פחות לבלייזר ושות'. דווקא עכשיו, כשהעסק מתחיל להיות לחוץ, אני מוצא את עצמי כותב יותר. וזה נחמד. תמיד חשבתי שאני עצלן שצריך המון זמן פנוי. זה לא נכון. אני עצלן שצריך להיות מאוד עסוק, כדי ליהנות באמת מהמעט זמן פנוי שנשאר.