כשהידיים כבר מלוכלכות

יש לי חבר שבמסגרת השירות הצבאי המאוד מגוון שלו היה מפקד טנק. או משהו כזה. נזכרתי בו בעקבות הימים האחרונים. למה? סוג של משל: מדי פעם הוא היה פוקד על החיילים האומללים שלו לטפל במפלצת המתכת שלהם. מטבע הדברים זה כלל גם גירוז של המכונה. ואף אחד, אבל אף אחד, לא אוהב להתלכלך משמן מכונות, ועם בעלי הפטיש המסוים הזה הסליחה.

מכייוון שהוא היה המפקד, הוא נהג להסתובב ולפקח על האומללים. כשקלט את אחד מהם עושה מאמצים יוצאים מן הכלל להימנע ממגע עם השחור-שחור הזה, הוא היה ניגש אליו, תופס את הידיים שלו וטובל אותן בגריז. אחרי הצעד הזה, הוא הסביר, כבר לא יהיה אכפת לו להתלכלך. 

והנמשל. יש משהו מאוד מרגיע להגיע לשלב שאחרי שיא ההתפלשות, לא משנה באיזה תחום. אחרי תקופה ארוכה של לחץ וחששות אתה נכנס למין אזור רגוע, מקום עם פרופורציות מבורכות, וקצת שקט נפשי. לא שזה בהכרח ישרוד יותר מדי, אבל היי, זה נחמד.