ערבים עם חזון – אחוזת דג'אני

אני כבר כמעט בסוף של אחוזת דג'אני, הספר האחרון של אלון חילו, ואני מבולבל. מסלול הקריאה של הספר היה פתלתל, מבחינת התגובה שלי – בהתחלה התפעלתי, אחר כך כמעט איבדתי עניין והחלטתי שמדובר בגימיק שממצה את עצמו מהר למדי. ואז גיליתי משהו חדש.

אחוזת דג'אני מתרחש בישראל של סוף המאה ה-19. הוא מגולל את קורותיו של אגרונום יהודי שמגיע לארץ כדי לעזור למאמצי ההתיישבות, ומסתבך במערכת יחסים מורכבת עם אישה ערבייה, בעלת אדמות אחוזת דג'אני רחבות הידיים והדשנות באזור תל אביב של היום, ובנה הלא-לגמרי-בסדר-בראש. האגרונום חומד את האישה, ואחר כך גם את האחוזה, ומנהל גם יחסים מורכבים עם הילד. ומכאן מתנהל סיפור מורכב וצבעוני, כולל רמיזות להמלט ומקבת של שייקספיר.

היתרון והחיסרון של הספר הוא השפה העשירה והמקסימה שבה הוא כתוב. בהתחלה זה מענג. הספר מלא בז'רגון של התקופה, מה שהופך את היחס לסקס למשל למאוד משעשע. ויש בספר הרבה סקס. אלא שאז אתה מתחיל לחשוד שמעבר לסגנון ולגימיק אין כאן הרבה. הגימיק המרכזי המוצלח, הוא הנבואות של הילד, צאלח, שרואה בחזונו איך היהודים מגרשים את בני עמו, ובונים על שטח האחוזה שלושה מגדלים – עגול, מרובע ומשולש. הוא גם רואה בנבואותיו אדם עם שיער מוזר שעומד על הראש, איש עם רטייה על העין וכו'. המסר מובן. מהר מדי. באיזשהו שלב אתה מתחיל לחשוד שמעבר לגימיק, לשפה ולשלל ההפניות לסקס חלוצי פרוע, אין כאן הרבה. הדעה הזו התחזקה בעקבות ביקורת של צמד קוראות, שלא ממש התלהבו מהספר.

אבל אז החלטתי שיש כאן יותר. שהגימיק הנבואי אולי נחמד, אבל העניין האמיתי כאן הוא מערכת היחסים הסבוכה בין היהודים והערבים בספר, שאי אפשר שלא לראות בה מטאפורה ליחסים בין שני העמים שתקועים כאן ביחד. בשום שלב אין חלוקה ברורה בין מנצל למנוצל, כובש ונכבש ושאר ירקות. האגרונום שלנו נע בין תשוקה לאישה לתשוקה לאדמה, בין רצון עז ליישוב הארץ והתאווה לתהילה משלו. והערבייה שמולו, מנצלת אותו, לפחות בתחילה, לא פחות משהוא מנצל אותה.

שני הצדדים, יהודי וערבי, מוצגים כרב-גוניים ומורכבים, מופעלים על ידי תשוקות קטנות, רגשות לאומיים, כבוד ואגו. גם העיסוק בתענוגות הגוף, בא להאיר את הצד האנושי, ולא האידיאולוגי, שמפעיל את שני הצדדים. ובשורה התחתונה מה שנותר הוא תחושה של צמד יריבים מחובקים באמצע זירה, ולא מסוגלים או יודעים איך להיפרד. עצוב. קצת כמו מצב הדברים היום, בעצם.