שמישהו יוציא את הדי.ג'יי לרחוב ויירה בו

מקומות שלא יודעים להעריך את מה שהמוזיקה עושה ללקוחות שלהם, דינם להיסגר, או להיחרב ברעש אדמה גדול. או משהו אפוקליפטי דומה. בשישי האחרון ישבתי בבר לא רחוק ממני, הבטי פורד, מקום שפעם החזיק בתואר הבר הכי מגניב באזור, בערך, אבל ירד מגדולתו. אני והפרטנרית שלי ישבנו על הבר, וניסינו לנהל שיחה, (זו היא שרצתה לבוא דווקא לשם מלכתחילה). אבל המוסיקה הרגה אותנו. וזה לא שהמקום תפעל פלייליסט ממוחשב – בבטי פורד החליטו להשקיע, וכמה מטרים מאיתנו עמד על פודיום קטן די.ג'יי רציני למראה, עם תספורת תל אביבית להפליא – כזאת שלא ברור איך היא מסתדרת עם כוחות הכבידה – וחירב את האווירה במקום. בצעד נואש עברנו החוצה, לחצר, ושתינו.

 

 

לא ברור מה היה יותר גרוע, הווליום או בחירת השירים. אפקט האוכל הגרוע במנות קטנות. הפוץ בחר שירי מיינסטרים משמימים במיוחד (living on the edge של איירוסמית', לא בלדת קיטש מצד אחד ולא מהשירים היותר בועטים שלהם, מפעם), ונתן בראש בדציבלים לנו ולשלושת האומללים הנוספים במקום. רוק און!

 

אם מקום משקיע בדי.ג'יי, זה אומר שהוא משקיע באווירה, באמירה. כשבטרקלין הצפוני שברחוב בזל שמים מוזיקת גלגל"צ, זו גם אמירה – אני בר סינתטי ומפונפן לאנשים שאוהבים את בזל. כשבסאצ'מו בפלורנטין מנגנים רוק משובח ובועט, כזה שגורם לך לשאול את הדי.ג'יי מי זה ולרוץ להוריד, זו גם אמירה – אנחנו מקום כל כך מ-גניב, שלא ברור אם אתם מתאימים, אבל תישארו כי אנחנו נחמדים. אבל כשאתה מביא די.ג'יי שבוחר מוזיקה שהיא מצד אחד גרועה, מצד שני לא מתאימה לאווירה ולשלב בערב, ומצד שלישי פשוט עושה רעש באוזן התיכונה – זה בלתי נסלח.

 

מוזיקה עושה מצב הרוח. התקליט הנכון יכול להרים אותך אחרי יום שבו העולם התיישב לך קצת חזק מדי על הכתפיים. הוא יכול להזיז לך את התחת, הוא יכול לגרום לך לרצות לגרד את עצמך מהספה ולצאת. והיחסים בין המוזיקה למצב הנפשי הדדיים: כמעט שנה לא יכולתי לשמוע את ג'ק ג'ונסון בגלל מישהי. מוזיקה יכולה לגרום להיזכר, להיות עצוב, להיות שמייח, להרגיש מלך העולם.

 

כשהתחתנתי החלוקה הייתה ברורה – היא מחליטה בנוגע לעיצוב, בגדים, מיקום, אני קובע לגבי המוזיקה. כי מבחינתי הפסקול הלא נכון יכול להרוס ערב, ופסקול אחר, באותו בר/בית קפה, יכול לעשות לך את היום. בערב שישי האחרון היא בעיקר עשתה לנו חשק לרקוד דבקה על הראש של הדי.ג'יי וללכת משם, למקום עם צלילים קצת יותר מוצלחים. אז הלכנו ודי.

About noamres

אבא לשלושה ילדים מדגם משובח. פעם עיתונאי, היום בהייטק. גיק, לא אוהב מלפפונים וקישואים

7 responses to “שמישהו יוציא את הדי.ג'יי לרחוב ויירה בו”

  1. עמרי says :

    אנחנו נכנסנו לחופה לפני.

  2. נעם רשף says :

    thank you
    של לד זפלין בדרך לחופה, ולני קרביץ עם let love rule אחרי.

    לא זוכר מה עוד היה שם בדיוק – קצת היפ הופ, בלי מזרחית ,קיטש ושירי חתונה קלאסיים (ריספקט למשל, של ארתה פרנקלין שכבר די נו באמת)

  3. nhrh says :

    מה היה השיר שצעדת איתו לחופה ובכלל מה היו השירים המובילים שבחרת לליל החגיגה?

  4. נעם רשף says :

    שיר מעולה. וגם אני לא סובל את הסמיתס.

  5. אודי שרבני says :

    אתה צודק. מוזיקה יכולה להבריח אותי

    אגב
    משהו על הדי ג'יי

    http://www.notes.co.il/sharabani/43415.asp

  6. יעל ר. says :

    …היא "לא אכפת לנו כהוא זה ממוזיקה".
    יצא לי גם להיתקל לאחרונה בכמה פיק-אפ ברים שהחליטו להסב את עצמם מפעם לפעם למועדוני הופעות, והצליחו לבחור תמהיל מוזיקלי כה גרוע ובווליום כל כך בלתי נסבל שנאלצתי לחכות בחוץ עד לתחילת ההופעה. לשים את האלבום של רן דנקר כפתיח להופעה של פורטיס? עד כמה שתויים הייתם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: