לרוץ במקום

שני דברים שקראתי בסופשבוע התחברו להם יחד. הראיון המרתק של ארי שביט עם דוב יודקובסקי, והספר של תום שגב שאני קורא ברמת 2-3 עמודים בכל פעם, 1967. התחושה שעלתה משניהם מנוסחת בכותרת. ויש בזה משהו מרגיע.

כמו בכל תחום אחר גם בעיתונות יש נוסטלגיה לעבר הנפלא של פעם. פעם העיתונות לא הייתה מוטה כל כך, כל העסק הזה של הון ושלטון לא היה קיים, והפרינט היה גדוש תחקירים אמיצים וסקופים מפציצים. אז זהו, כנראה שלא. בין השורות עולה מהראיון תמונה אחרת. של אישי ציבור שזכו להגנה מפרסומים עצבניים מדי, על טשטוש קווים בין מחלקת המסחר והמודעות למערכת. לא רפובליקת בננות, לא שחיתות שגוררת ריקבון ואובדן – אלא פרגמאטיות מעגלת פינות, על סף הבעייתי. די מזכיר את הביקורת שמוטחת בתקשורת עכשיו.

הספר של שגב מייצר תחושה דומה. הוא מדבר בו על מצב הרוח ב-1967, לפני המלחמה. על חשש מחורבן בית שלישי, על "המצב" הכלכלי המייאש. מצב רוח שבדיעבד התברר כלא מוצדק עובדתית. אבל היי, מה זה משנה. מצב רוח הוא לא עניין רציונאלי. השינוי, אחרי המלחמה המאוד קצרה של אז, היה מדהים. שגב מדגים את זה בצמד בדיחות פופולאריות – אחת לפני המלחמה, והשנייה אחריה. הראשונה אמרה שהאחרון שיוצא מן הארץ דרך נתב"ג, שיכבה את האור. השנייה הייתה על צמד קציני צה"ל שמתלבטים איך להעביר את היום. אולי נכבוש את קהיר? שואל אחד. אבל מה נעשה אחרי הצהריים, עונה השני. קטעים.

פרק הזמן שמפריד בין צמד הבדיחות הזה קצרצר. האם באמת השתנתה המציאות האובייקטיבית בצורה כל כך קיצונית? האמת היא כנראה הרבה יותר רגועה ומינורית. מה שמשתנה הוא בעיקר תפיסת המציאות, לא העובדות עצמן. התנודות המטורפות הן לא פעם בעיקר בראש שלנו. מתחת למראית העין התזזיתית הזו, יש כנראה אבולוציה יציבה ושקטה הרבה יותר.

העניין עם היסטוריה הוא שסטינג טעה – ההיסטוריה כן מלמדת אותנו לא מעט. זה לא שמה שקרה בעבר יכול בהכרח לגרום לך להימנע מטעויות, כי כל מקרה שונה וידה-ידה-ידה. היסטוריה בעיקר נותנת פרספקטיבה. וזה טוב, בעיקר למצב הרוח.