רסיסים קטנים וטראומות גדולות

3-4 שבועות אחרי תאונת האופנוע הידיים שלי חזרו לגדלן הנורמאלי. בימים הראשונים שאחרי התאונה הן היו כואבות ונפוחות. כנראה שהושטתי אותן קדימה אינסטינקטיבית כדי לבלום את ההתעופפות-נפילה מעל המכונית שבה פגעתי. זעזוע המוח מנע ממני מלזכור, אבל האצבעות שלי, פי 3 מהנפח הרגיל שלהן, היו ההוכחה. לא יכולתי לכפתר, לאגרף, להחזיק אשכול ענבים.

רק האגודל השמאלי נשאר נפוח, בתום תקופת ההחלמה. אחרי עוד יום יומיים הרגשתי משהו קשה במרכזו. בדיקה קצרה, משמוש וחיטוט ומהאגודל נשלפה פיסת זכוכית קטנה. לגוף לקח קצת זמן לדחוק אותה החוצה. בסוף זה עבד.

שמעתי עוד סיפורים כאלה. ידידה טובה שספגה מכה ממקור לא ברור בפניה בקומזיץ, ושנה אחר כך הבחינה בבליטה משונה על הלחי. הרופא שלף משם כדור של רובה אוויר. חבר שנפצע באינתיפאדה וגופו שיגר החוצה רסיסי רימון שבועות אחר כך. ועוד ועוד.

אבל המנגנון הזה עובד לא רק ברמה הפיזית. המכניזם האנושי צריך לפעמים זמן לעבד דברים, ולשלוף החוצה מסקנה או תובנה. אחרת אין הסבר לטקסי הזיכרון שבהם כמעט כל שנה, 35 שנים אחרי מלחמת יום כיפור, מישהו פתאום מספר משהו שעד עכשיו נשמר בפנים. הסגן של אבא שלי היה צריך 30 שנה כדי לספר איך אבא הציע לו לבחור מוצב, והוא ענה לו שהוא המפקד, אז שיבחר בעצמו. 30 שנה זה ישב שם בפנים, מי יודע איזה עוד מחשבות מתרוצצות מסביב לעובדה הזו, עד שיצא. לך תבין.

לפעמים הרסיס הנפשי הזה לא יוצא. הוא נשאר, מכאיב פתאום ברגעים צפויים ולא צפויים, וחוזר להיות רדום. ראיתי את זה קורה השבוע – אין ממש מה לעשות עם זה, כנראה. יש דברים שפשוט חיים איתם. שהגוף או הנפש לא יודעים לסלק לגמרי. אפילו הזמן, מסתבר, לא מרפא הכל.