הילדים זה רק תירוץ

לא היה סיכוי לתפוס אותי באירוע כמו מלחמת המים בכיכר רבין פעם. המוני מדי לסנוב כמוני. מלחיץ מדי לאיש שצריך להיות בשליטה, שקשה לו להשתולל בפומבי, שצריך קצת זמן ואלכוהול לפני שהוא מסוגל לרקוד.

למלחמה הרביעית הגעתי כדי לספק תעסוקה לילדים. אין גן/ביצפר/קיטנה בשישי, וחם, וקצת השפרצות יכולות להתאים. לילדים. הסבר מעולה למקרה שכל מיני אנשים מגניבים ישאלו אותי מה יש לי לחפש בכיכר. הסבר טוב גם בשבילי.

הגענו אחרי שרכשתי שלושה אקדחי מים פושטים וזולים. מן הרגע הראשון היה ברור שכמו צה"ל במלחמת לבנון השנייה, אנחנו לא מצוידים נכון. הכיכר היתה מלאה אקדוחני הידרו חמושים ברובי ענק, צמדי אקדחים אימתניים, מיכלי מים על הגב, מחוברים בצינורות היישר לכלי המשחית. טענו את רובי המים שלנו – אחד כמובן לא עבד – והתכוננו. אחד המארגנים טיפס על סולם כדי להכריז על פתיחת האירוע, חטף סילוני מים מכל הכיוונים, ויאללה בלגאן.

תוך דקה היינו רטובים עד לשד עצמותינו. ירינו לכל הכיוונים אבל לא היה לנו סיכוי. הילדים היו מאושרים, וגם אני, חוץ ממחשבה מודאגת פה ושם על האייפון שבתיק. תומר אפילו נכנס לקרב הרואי עם צמד עלמות חן, ואם רק היה מבוגר ב-17 שנה אולי היה יוצא לו משהו מכל העסק, חוץ מגופייה רטובה. הכיכר היתה מלאה באנשים צבעוניים שיורים מים כאילו אין מחר. היה בזה משהו מאוד משמח.

חזרנו הביתה לחים אך מרוצים. בדרך הפקנו לקחים: בשנה הבאה אנחנו חוזרים עם רובים גדולים יותר, ומשתלטים על הכיכר. ראו הוזהרתם.