ילדים כטריגר למכות רצח

רופא השיניים של תומר, נקרא לו ד"ר י', הוא איש מקסים. נחמד, רגיש, סבלני, ובא לי להרוג אותו. פשוט לקחת איזו מקדחה, או אחד הדברים דמויי האיזמל האלה שלהם, ולמצוא את העורק הראשי בצוואר. ואז לתפוס את הילד ולברוח משם. ברור לי שחייבים לעשות לו סתימה, ברור לי שהוא בוכה בעיקר כי זה מפחיד אותו – גם אני הייתי בוכה על כיסא רופא השיניים אם הייתי יכול להרשות לעצמי. אז מה. הילד סובל בגלל האיש עם המסיכה המשונה, והאיש צריך לשלם.

בדרך משם הוא כבר רגוע. אנחנו עוצרים רגע ואני מרים אותו ומחבק אותו כדי להרגיע. הוא נותן לי כמה שניות, ואז שואל אם אפשר כבר ללכת. אני מבין שאני מרגיע בעיקר את עצמי.

הפעם הראשונה שבה נכחתי עד כמה ילדים מוציאים ממך דחפים ראשוניים של אדם קדמון פלאס נבוט היתה כשנגה היתה בת פחות משנה. נהגתי להסתובב איתה תלויה לפני על המנשא, נזהר מלהתקרב בתורים לבחורות ארוכות שיער, כי היתה לה נטייה ללפות אותו ולמשוך. בכל פעם שנשמע רעש פתאומי – נאמר אגזוז של קטנוע לא ידידותי לסביבה – נגה הגיבה ברפלקס הילדים הידוע, הנפת ידיים לצדדים בבהלה תוך התקשחות כל הגוף. ובכל פעם שזה קרה הרגשתי איך אני יכול לתפוס את המנייאק האלמוני ולרוצץ את גולגלתו על הכביש. או לחנוק אותו. או לירות לו בשתי הברכיים.

אני לא אדם אלים, אבל כנראה שמדובר באינסטינקטים מז'אנר ראשוני ואחר לגמרי. חלק מחוויית ההורות הכללית – גילוי רגשות ועוצמות שלא ידעת שיש בך. יש בזה משהו מגניב, בגילוי הזה, ויש בו גם משהו טיפה מרתיע. לך תדע מה עוד צפון שם בפנים. בינתיים סיימנו עם רופא השיניים. צפויה רגיעה של חצי שנה לפחות עד לדחף הרצחני הבא.