הכתבה שלא נכנסה לבלייזר

זו היתה התנסות מעניינת – פעם ראשונה שאני כותב משהו בלי שסגרתי מראש שהוא ייכנס, ולא רק זה – העורך לא ממש אהב את הקונספט. הרעיון היה כתבה על ז'אנר ה-hair metal, מוסיקת רוק אידיוטית ושמחה משנות ה-80 שאני ועוד המון טינאייג'רים העברנו איתה, בין היתר, את שנות ההתבגרות הלא ממש ברורות. הטריגר – 30 שנה לאלבום הראשון והמגניב של ואן הלן. כאמור, לא אהבו, אבל אני דווקא מחבב את הכתבה. אז הנה היא. בדרך כלל אני כותב פוסטים קצרים, אבל הנה אחד במידות רון מייברגיות. יאללה.

לפני 30 שנה נכנסו ארבעה גברים עם המון כישרון ומעט מאוד חוש מידה וטעם טוב לאולפן הקלטות, כדי לתת לעם בדיוק את מה שהוא מבקש. ומה שההמונים רצו באותו זמן היה שינוי – לא עוד מוסיקת רוק מתקדם מתחכם, ורוק כבד עם שאיפות לגדולה ושלל השפעות קלטיות-מזרחיות-מעפנות. לא עוד שירי פאנק זועמים ואנרכיסטיים. נמאס להם. ילדי הפרברים האמריקאים רצו משהו גדול יותר, שמייח יותר, אידיוטי יותר, מזיין יותר – ועם פן בשיער. למה לחשוב, כשאפשר פשוט להזיז את האגן.

לארבעת המופרעים קראו בשם ההו-כה-מקורי ואן הלן – שם המשפחה של צמד האחים שייסדו את הלהקה. גם לאלבום, בפרץ יצירתיות, נבחר בדיוק אותו שם. במחי ריף גיטרה אולטרה-מהיר באה ואן הלן והעלתה על דרך המלך את ההייר-מטאל – מוזיקה שמחה ומטופשת שעושים אנשים שמחים, מסוממים, טיפשים, לבושים כמו דראג קווינז וארוכי שיער. עם פן. ואן הלן, יחד עם ממשיכות דרכה עטויות העור והניטים, עמדה לקחת את הרוקנרול ולהעביר אותו משלב הדרמה השאפתנית, לפאזה הבאה: אופרת הסבון הפאתטית אך ממכרת. פחות דגש על אלבומי קונספט ומיתות של חברי להקה ממנות יתר, הרבה יותר מריבות פנימיות ותשומת לב לאופנה וקונדישנר. במקום געגוע לקשמיר או סימפטיה לשטן, ואן הלן שרו על התיכוניסט שחם על המורה שלו.

 הרבה סקס, מעט מוח

העולם שאליו נכנסה ואן הלן עמד בפני שינוי. לא על פני השטח – ב-78' לד זפלין עוד היתה בסביבה וג'ימי קרטר, שמאלני יפה נפש שכמוהו, ישב בבית הלבן. אבל מתחת לפני השטח הלבה בעבעה. זה כבר היה הסוף, וכולם הריחו את השינוי באוויר. השנים הבאות יהיו שנות רייגן; שנים של בורגנות הדוניסטית, של קפיטליזם דורסני, של הרבה קוקאין וסקס ושל מעט מאוד מחשבה ועומק. עם אימפריית הרשע הסובייטית, תוכנית מלחמת הכוכבים האמריקאית, והמון נשק גרעיני ברקע, כולם רצו רק ליהנות כמה שאפשר, לפני שהפטריה תופיע באופק. אסקפיזם מכר, ולהקות ההייר מטאל היו שם כדי לספק אותו. אין פלא שההצלחה הגדולה באמת של ואן הלן הגיעה ב-1984, עם אלבום באותו שם (כולל המגה- להיט "ג'אמפ"), באמצע של האייטיז.

הגלאם רוק נולד כבר קודם, באנגליה, אבל ואן הלן הגיעו בדיוק בנקודה שבה הוא עינטז את דרכו למרכז הבמה והעביר הילוך. לא מפתיע שאת אחת ההקלטות הראשונות שלהם, לפני הפריצה, מימן ג'ין סימונס מקיס, להקת גלאם מטאל לא קטנה ומאופרת בכבדות בפני עצמה. ההייר מטאל – על שם המחלפות המטופחות של נציגי הז'אנר – היה השלב הבא באבולוציה של הגלאם.

ואן הלן פרצה למיינסטרים כבר באלבום הראשון, שמכר מעל 10 מיליון עותקים בארה"ב ונחשב לאחד מאלבומי הבכורה המצליחים בהיסטוריה. הלהקה הציבה את אבני הדרך ההכרחיות לכל להקת שיער ארוך שתבוא בעקבותיה: מילים מטופשות שמתעסקות בסקס-סמים-ורוקנרול ברמת התיכוניסט הממוצע ומטה. מוזיקה קליטה, מורכבת מגיטרות מהירות, תופים עצבניים ומלודיה ברורה מתחת לכל זה. פזמון שתוכל לזמזם אחרי השמיעה הראשונה, תוך נענוע צוואר, אגן ושאר חלקים. מרכיב הכרחי נוסף הוא דיסטורשן מאסיבי. אבל הצליל הכללי צריך להיות נקי, מהונדס באולפן, לא מאיים מדי. כמו סצינת סקס בסדרת טלוויזיה של רשת אמריקאית (או תמונות בבלייזר) – יש סקס באוויר, אבל אין פטמות, אין חדירה, אין שום דבר מאיים באמת. לא הבנתם? תחשבו בון ג'ובי. 

ההייר מטאל עלה לגדולה על חורבות הרוק הכבד והפאנק, ושלט כמו גדול עד הגעת הגראנג' של סיאטל. נירוונה ופרל ג'אם סחפו את ההמונים עם מוזיקה לא פחות בועטת, אבל הרבה יותר חכמה, שנגעה בנושאים טיפה יותר מורכבים – כאלה שדיברו אל דור האיקס קצת יותר. להקות הספנדקס מלוס אנג'לס נשארו מאחור. אבל בתקופת השלטון הלא ממש קצרה של הז'אנר, ואן הלן ודומותיה לקחו את הלוק והפוזה של הרוק הכבד נוסח עדות דיפ פרפל וסובבו את כפתור הווליום עד 11. הבגדים היו צעקניים וחסרי טעם יותר, השיער ארוך ומטופל בקפידה איציק זוהרית, הפנים מאופרות, ואם אפשר גם אקססוריז מתאימים – ניטים, צמידים ועניינים – אז למה לא. ומעבר לכל זה – מסיבות פרועות, סמים קשים, בחורות קלות, ומריבות היסטריות בין חברי הלהקה. 

 יד הנפץ

ואן הלן עמדה בכל הדרישות האלה, ובכבוד. היא נבנתה על הבסיס עתיק היומין של להקות הרוק מראשית דרכן – סולן כריזמטי וחתיך וגיטריסט מתחרע – שניהם עם אגו שמבטיח פיצוצים וכותרות מגניבות בטבלואידים.

הבגדים היו מזעזעים, הגיטרות מהירות, וההמנונים קליטים. הבסיס של הלהקה היה אדי ואן הלן, גיטריסט עם יד מהירה כברק וטכניקה סודית שהפכה אותו מודל לחיקוי לכל ילד עם תלתלים ומספיק כסף לגיטרה חשמלית. להולנדי המעופף היתה טכניקת נגינה אולטרה מהירה, tapping, שכללה שימוש בשתי ידיים על צוואר הגיטרה. כדי להסתיר מהעולם את הטכנולוגיה המדהימה הזו, נהג ואן הלן בתחילה לעמוד בהופעות כשגבו אל הקהל. לא בדיוק תמרון חשאי שהיה גורם לגיוסו למוסד. באלבום הבכורה של ואן הלן נכלל קטע אינסטרומנטלי בשם eruption שהפך את הגיטרה המהירה ממעופו של כדור של אדי לאייקון. הסולו הזה נכנס למקום השני במצעד הסולואים הגדול של קוראי מגזין guitar world. אדי ואן הלן הפך לאגדת גיטרה. הרשת מלאה בסיפורים על דגמי הגיטרות המיוחדים שבנה לבד, או על האזנה זהירה לתקליטים של אריק קלפטון במהירות איטית, כדי לגלות את סוד הנגינה של המאסטר.

בניגוד לאמונה הרווחת, אדי ואן הלן לא המציא שום דבר – בריאן מיי מקווין, פרנק זאפה ואחרים כבר עשו שימוש בטכניקת הטאפינג לפניו. אבל אדי היה מהיר ורועש יותר, ולא פחות חשוב – רוב המעריצים שלו היו בטוחים שהוא-הוא המלך הראשון. מה שכן – כל אלה שהיו שם קודם, לא הגיעו למהירויות כאלה.

לאיש שעמד בחזית של הלהקה, ליד ההולנדי זריז האצבעות, לא היתה אולי טכניקה מיוחדת, אבל היו לו כריזמה וקול משובח. בהתאם לסטנדרטים האמנותיים של הלהקה, דיוויד לי רות' קיבל את התפקיד למרות שכשל באודישן – חברי הלהקה שכרו ממנו מערכת הגברה, לאדי נמאס לשיר בעצמו, והם החליטו לחתוך עלויות ולתת לרות' לשיר במקום לשלם לו את השכירות. רות' גם אחראי לשם הלהקה – חברי הלהקה גילו שהשם המקורי שלהם, "ממות'" תפוס. בראיונות אמר רות' שואן הלן נשמע לו כמו שם חזק. קצת כמו סנטנה. דיימונד דייב, כפי שכונה, הפך לאחד הסולנים הבומבסטיים והצבעוניים של הרוק, עם הסימנים המסחריים שלו: בעיטות קראטה על הבמה, והסתבכויות עם אלכוהול והחוק בשעות הפנאי. באחד מפרקי הסופרנוס הוא מופיע בתפקיד עצמו, יושב במשחק פוקר עם טוני וזורק בדיחה לא רעה על איך פעם הוא היה יכול לרשום קונדומים כהוצאה מוכרת. 

יחד עם ואן הלן הגיעו לצמרת להקות כמו פויזן ומוטלי קרו, נטולות אינטליגנציה בסיסית, עמוסות בשמחת חיים סליזית ובפירוטכניקת גיטרות. הן עשו פארסה מהמסורת שעליה גדלו וקמו. לד זפלין התפרקו כי המתופף שלהם, ג'ון בונהם, מת. ואן הלן כמעט התפרקה כי רות' ואדי ואן הלן נכנסו לקרבות אגו על למי יש יותר גדול – מוזיקלית ותדמיתית. רות' התחיל לפזול לפרויקט סולו, והושפע מסינטרה וממופעי לאס וגאס, לא פחות מאשר מרוברט פלאנט. ואן הלן רצה לנגן נורא מהר ולייצר רעש. רות' לא אהב את העובדה שאדי ואן הלן ניגן ב-beat it של מייקל ג'קסון, עשה פוזות ועיכב את הקלטות האלבום הבא של הלהקה.

 הדרמה היומית

התוצאה: רות' הלך ב-85' והוחלף על ידי סמי הגאר, זמר רוק עם הצלחה בינונית, וכריזמה לא משהו. באופן מפתיע הלהקה המשיכה להצליח, אבל גם הגאר בתורו הועף או עזב – לא ברור, כי הצדדים הוציאו הודעות סותרות לעיתונות. אדי ואן הלן אמר לעיתונאים שהגאר פרש. הגאר טען שפיטרו אותו, אחרי שהלהקה התחילה כבר להקליט שוב חומרים עם רות', בלי לספר לו. מבולבלים? זה לא נגמר. רות' מצידו אכן נקרא לחזור, הקליט שני שירים לאלבום הלהיטים הגדולים, הוחלף מייד שוב, וחזר לסיבוב הופעות עם הלהקה ב-2007. בין לבין נבעט גם הבסיסט המקורי של הלהקה, מייקל אנתוני, והוחלף על ידי בנו של אדי ואן הלן – ששמו בתפוצות וולפגנג. כן כן. אדי ואן הלן, בינתיים, הספיק גם להתמודד עם סרטן. מי אמר דרמה יומית בפרה-פריים ולא קיבל.

הם לא היו היחידים. הכותרות על להקות ההייר מטאל נראו כמו טלנובלה גרועה למדי. מוטלי קרו התפרסמה בזכות העובדה שהמתופף שלה, טומי לי, עשה את פמלה אנדרסון, התחתן איתה, ואירגן לעולם הוכחות מצולמות באותה קלטת מפורסמת שנגנבה מבית הזוג. הסולן של הלהקה, וינס ניל, לא נשאר חייב ושחרר קלטת עדכנית של ביצועיו עם כוכבת הפורנו ג'נין. הם לא היו היחידים שהתעסקו בקלטות סקס – גם ברט מייקלס, סולן פויזן, הצטלם כשהוא מבצע מעשים בגברת אנדרסון, אחרי שסיימה את המשמרת שלה בתור אשתו של טומי לי.

פויזן עלתה לכותרות לא רק בזכות סקס על המסך הקטן – היו גם מכות. סי.סי דוויל, גיטריסט הלהקה, הועף מהלהקה אחרי שפישל בהופעה חיה בטקס פרסי mtv ב-1991, מה שהוביל לקרב אגרופים עם מייקלס מאחורי הקלעים. תוסיפו לזה אינספור תקריות אלימות ושלל אשפוזי גמילה של נציגי הז'אנר, ותבינו שאין פלא שהמבקרים ודור הבייבי בום סלד מתופעת להקות השיער. הם לא היו מכובדים, הם לא כעסו על הממסד, לא היתה להם אג'נדה ובסופו של דבר – הם נראו כמו ליצנים. לך תבנה מזה הערצה מנומקת אידיאולוגית. מצד שני, זה די מגניב. צ'אק קלוסטרמן, סופר ומבקר תרבות פופ, הגדיר את זה באופן חד וברור בספרו fargo rock city. ההקשבה לאריק קלפטון, כתב, דומה לקבלת מסר חושני ממישהי שאתה מאוד אוהב כבר 10 שנים. להקשיב לואן הלן זה כמו לעשות את הסקס הכי טוב של החיים שלך עם 3 אחיות מתלמדות (תחשבו על אחות רחמניה בסרטי פורנו, לא בסניף קופת חולים שלכם). קל להעריץ את קלפטון. יותר כיף להקשיב לואן הלן. 

להקות ההייר מטאל היו סוג של מה שמכונה באנגלית guilty pleasure. מסוג הדברים שגם אם אתה נהנה מהם, לא תודה בזה בפני אנשים, אלא אם כן אתה רוצה שיתחילו לסנן אותך בסלולרי. משהו שפונה ישר למרכזי העונג הפרימיטיבי במוח, תוך עיקוף חד של כל מה שקשור לחשיבה רציונלית או אינטלקטואלית. ברוק כמו ברוק, קהל היעד של הלהקות היה נערים וגברים צעירים – איפשהו בין התיכון לגיל 20 ומשהו. והקהל הזה, בתקופת העלייה המטאורית של ואן הלן ושות', רצה בדיוק את הסחורה הרועשת והסקסית שהם הציעו.

 הפן מוכר

יש לזה קבלות. נכון ל-2007 ואן הלן מכרה יותר מ-80 מיליון תקליטים ברחבי העולם. בארה"ב היא תופסת את המקום ה-19 ברשימת הלהקות הכי מוכרות אי פעם, ויש רק עוד 5 להקות רוק שמכרו יותר מ-10 מיליון עותקים מיותר מאלבום אחד – בהן החיפושיות ולד זפלין. לא רע בכלל. במילים אחרות – המבקרים והאינטלקטואלים של הרוק יכולים לעקם את האף עד מחר תוך האזנה לאלבומים הראשונים של ג'נסיס. אבל ואן הלן וחברותיה במסדר השיער הצליחו כנראה לגעת במשהו ראשוני, עצבני, בלבם של מיליוני בני נוער בארה"ב, וקצת גם של כאלה ברחבי בעולם.

במסגרת ההתפכחות של שנות ה-90 העסק נגמר. זה לא שאין להקות הייר מטאל היום. בון ג'ובי עוד מוכרים. דיוויד לי רות' וסמי הגאר, צמד סולני-פליטי ואן הלן, יצאו לפני כמה שנים לסיור הופעות משותף שבו הם מתחרים זה בזה – כל אחד מהם מופיע חצי מהערב, והקהל בוחר מי היה הכי מוצלח. או הכי פחות פאתטי. וזה עבד. וכאמור, ואן הלן התאחדו בסוף 2007 ועשו ים בכסף בהופעות מפוצצות מאנשים – עד כדי כך שסיבוב ההופעות נמתח אל תוך 2008. אבל אלו סתם מופעי איחוד סוחטי דמעות וסנטים, לא מעבר. אפשר להאשים את קלינטון, את בוש, את הטעם המוזיקלי שהתפתח לשילובי ז'אנרים, פופ ממוסחר ועליית הראפ. ואולי המעריצים פשוט השתעממו. בכל מקרה, ההייר מטאל ירד מהבמה, ולא נראה כרגע שמשהו, כולל האלבום הבלתי נגמר של גאנס אנד רוזס (14 שנה באולפן ועוד סופרים), יחזיר אותו למרכז. לואן הלן זה לא מפריע. הם ממשיכים להופיע, בלי חולצות, בלי מחשבות עמוקות, ועם המון כיף אדיוטי ומדבק.