מקום לדאגה
את הפרקים הראשונים של סדרת המערכונים הזו קיבלתי מערוץ 10. מסתבר שחוץ מאמא, כמה חברים ועמיתים לעבודה, עוד מישהו נתקל בבלוג הזה. זה היה משמח: יצא לי לפגוש את רנן מוסינזון, אחת היוצרות, פעם פעמיים בענייני עבודה, ואנחנו אפילו ביחסי הנהון לשלום ברחוב. מכיוון שהבחורה שנונה ואינטליגנטית, נוצרו ציפיות.
הן לא ממש התגשמו. ההשוואה המתבקשת היא ל"חמישייה הקאמרית": בניגוד לסאטירה-לייט של "ארץ נהדרת", או להיעדר היומרה המוחלט של קצרים ודומותיה, "מקום לדאגה" לא באה לדגדג, היא באה לבעוט. ועכשיו נראה אם אתה מצליח לצחוק אחרי שחטפת בעיטה בביצים. כמעט תמיד אחרי הבדיחה מגיע טעם לוואי קצת מר. יש כאן משהו עצוב, או מטריד, משהו שמכריח אותך לחשוב קצת אחרי שצחקת.
זה לא רע כשזה עובד. הבעיה שזה עובד רק חלק קטן מהזמן. מערכון אחד מראה קבוצה של אנשים מתכוננת לאורגיה. כולם בחלוקים ומגבות, מוכנים להתחיל להתשגל כאילו אין מחר, כשהמארח מודיע שראש הממשלה ושר הביטחון נרצח. כולם בהלם. אחת הנשים מתחילה לבכות. מישהו מלטף אותה, עוד יד נשלחת, ויאללה סקס קבוצתי. זה מצחיק, זה סאטירי. אלא שרוב המערכונים לא מתקרבים לזה. חלקם סתם אידיוטיים, בדיחות גיחי גיחי של סטלנים. אחרים מצליחים לבעוט, אבל מכאיבים מדי, ולא מצחיקים מספיק. לדוגמה המערכון על לקוח בספריית וידאו שמבקש מעובדת במקום להקריא לו את כל שמות הסרטים שיש בהם את המילה כוס. ברור שהוא מתחרמן מזה, ברור שהיא מנוצלת מינית, ורואים את זה על הפנים שלה. זה לא מצחיק. סתם גורם בחילה קלה.
וזו הבעיה של "מקום לדאגה" – היא רוב הזמן נושכת, אבל לפעמים, כמו שאמר עליה חבר, נשיכה סתם מכאיבה. "החמישייה הקאמרית" גרמה למסר להחליק בגרון, לא משנה עד כמה הוא היה מורעל, בזכות הכישרון וההומור שעטפו אותו. במקום לדאגה הוא נתקע, או סתם נופל על הרצפה בקול חבטה מגושמת. ולא רק בגלל הכתיבה – "החמישייה הקאמרית" כללה 5 מהאנשים הכי מוכשרים ומצחיקים בארץ. השחקנים שנבחרו למקום לדאגה לא באותה ליגה. אפילו לא באותו ענף ספורט.
היה מעניין לצפות ב"מקום לדאגה", ומצחיק לפרקים. אבל לא משהו שיגרום לי להתיישב מול המסך באופן יזום. סחתן על היומרה, אבל החמישייה זה לא.
8 תגובות ל-“מקום לדאגה”
להשאיר תגובה
טוקבקים אחרונים
| פריבילג אבל אופטימי… על אופטימיות זהירה | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הדגל ואני: זה מורכב | |
| פריבילג אבל אופטימי… על הכל עוד אפשרי | |
 | noamres על הדגל ואני: זה מורכב |
 | espressocup על הדגל ואני: זה מורכב |
יותר מדי סרטים 
ביו טיוב יש ראיון עם המשתתפים והכותבים של מקום לדאגה, שם הם מספרים שהרעיון מאחורי התוכנית הוא מערכונים לא מצחיקים והמפיקים אהבו את הרעיון.
המערכונים כתובים ללא כוונה להצחיק.
לכותב כאן הבחנה דקה, אך לא ביקורתית.
אני מוכרח לאמר שאותי זה הצחיק מאוד ואני נהנה מאוד מהתוכנית.
זה לא עולם לבן שחור מצחיק או לא מצחיק התוכנית הזו אפורה ומציאותית
אני דווקא נקרעתי מצחוק
זה תלוי בצורה שאתה מסתכל על החיים
בארץ צביעות גזענות וסטריאוטיפים
התוכנית באה כדי
שצופה ישנה את המבט שלו
במקום לראות ארץ נהדרת לצחוק על איזה שר ולהצטרף לעדר של שנאת הרוב אל-מול איזה סלאב נרקומן זה
כמו בזמנו "מאמי" אופרת הרוק של מזי כהן\אהוד בנאי
שבא וזעזע
אני לא אומר שזו תוכנית שבאה לשנות את העולם או נותנת נאום של אני מאשים
אבל לא יזיק אם אנשים יתחילו…
אני דווקא חושב שההשוואה לחמישיה ולארץ נהדרת נמנעת ועדיף שתמנע, כי מדובר בשלושה דברים שונים לגמרי, הגם שעל פניו הם נכנסים לקטגוריה הכללית של "קומדיה".
השוואה הולמת יותר היא לסרטיו של טוד סולונדז (למשל אושר או אגדות וסיפורים), שגם נוטים לסווג אותם כקומדיות, אך הם מוצרים קולנועיים ששולטים היטב בשפה הקולנועית, עשויים להפליא, מטרידים ומעוררים אי שקט, וכן, לעתים גם מצחיקים.
נראה לי שיותר משהיה כאן רצון להצחיק או לעשות סאטירה (כשבעיניי רוב הקטעים בתכנית כלל לא מתכוונים לסאטריה) היה כאן רצון להפיק טלוויזיה איכותית, מקצועית ובעלת אמירה מסוימת, שאינה רק בטקסט המילולי, אלא גם בטקסט הקולנועי (הרבה עושים טלוויזיה בישראל ושוכחים להשתמש בשפה של המדיום בו הם יוצרים).
בקיצור, בעיניי מוצלח מאוד ואם לא מצפים ליפול לרצפה, בהחלט להדליק את הטלוויזיה ולצפות (בשביל לצחוק עדיף לצפות בדברים אחרים).
מהטובים של החמישייה, ובכלל. מי שהם מעוררים בו אי נוחות הוא כנראה, כמאמר המפקד הסמל אביבי, קוקסינל.
השאלה אם העטיפה בהומור משובח, דוגמת החמישיה, ההחלקה הזו בגרון, לא מטשטשת את המסר או מעפילה עליו. נראה לי שרוב האנשים שצופים נעצרים בשלב הצחוק, ולא ממשיכים לצעד הבא, למחשבה, כי הפורמט מאפשר את זה.
אני לא יודעת אם אצפה במקום לדאגה באופן קבוע, כי היא באמת לא פשוטה, אבל אהבתי דוקא שאי אפשר לחמוק מהמסר, ובכלל אני אומרת – אם מגיעה לנו נשיכה, לפחות שתכאב.
לא יצא לי לבחון לעומק את "מקום לדאגה", אבל המערכון שהבאת כאן א- לא ממש עשה לי חשק, ו-ב מעורר הרבה מאד דאגה. נכון שגם לחמישיה היו אי אילו מערכונים מציקים ומטרידים, אבל תוך כדי צפיה בדבר הזה עם החבר שלי ( אנחנו קוראים בלוגים ביחד, ביזארי כשחושבים על זה) פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב מבוכה. להביא אותי במבוכה זה הישג נדיר.
עניין של טעם – אני חושב שמערכון החייל הבוכה נוגע בסטראוטיפ הצבאי בפרט והגברי בכלל. המערכון עם קרן מור מלגלג על הצבא מכיוון אחר, הפיכת החיילים לילדים הקולקטיביים של כולם, עם שלל מפעלי הסיוע וההתרמה המזויפים.
בסקילה פומבית, אבל החמישיה היתה בעיניי מוערכת יתר על המידה.
המערכון האחרון שהבאת כאן, לדוגמה, עם קרן מור והחייל. מה הפואנטה? מה המסר הנשכני והסאטירי? אני לא מצאתי. הומור מהסוג הירוד ביותר: זעזוע, משהו לא צפוי.
עשוי היטב, כתוב טוב, משוחק נפלא – אבל הטקסט עצמו רדוד וחסר כל פואנטה.
והמערכון עם החייל – מה הפואנטה פה? איפה הפאנץ' ליין?
היו לחמישיה מערכונים גדולים, מופתיים, סאטיריים על אמת או פשוט גאוניים, אבל היו גם הרבה סתמיים, והשניים שמובאים פה הם בעיניי לא חלק מהקאנון.