סוף הרומ(I)ן

החדרתי בעדינות את ראש הסיכה לחריר הקטן, והמגשית הקטנה נשלפה החוצה. הוצאתי את הכרטיס. המכשיר הראה הודעת שגיאה. מחפש קשר, ולא מוצא. מין האל קטן ומיתמם שלא מבין למה מנסים להשמיד אותו. התעלמתי ממנו והכנסתי את הסים ליפאני-שוודי הקטן והשחור. סוף תקופה.

האייפון הוא מכשיר נפלא שעושה הכל מצוין, חוץ מלתפקד כטלפון. הצלחתי להתעלם מזה כל זמן שהוא לא נדרש לעמוד בלחץ. אבל במאני טיים, בחודש האחרון של הקמת mynet, הוא קרס. הכתובת, בפונט מעוצב, היתה על הקיר. או על מסך המגע. זה לא עובד בינינו.

מבול הטלפונים השאיר אותו חסר נשימה. הצלצול החלש והרטט הלא מספק השאירו מטלפנים ללא מענה. הסוללה הפסיקה לנשום כבר בשש בערב אחרי לילה של טעינה ללא פשרות. זמן התגובה – לחץ על כפתור, המתן כמה שניות מתסכלות, הנה זה בא – הוציא אותי מדעתי. ההתרסקויות בחזרה למסך הראשי גרמו לי לזעם יוקד. אז די.

הסוני אריקסון לא מציע מסך מגע. אין מקלדת וירטואלית להקלדה חלקלקה, ואת ממציא מילון ה-t9 הייתי שולח לחזית בגיאורגיה בכפכפים וגופייה עם הדפס של פרצופו של פוטין בתוך מטרה. אבל הוא מתפקד, לעזאזל. התגובה לכל לחיצת כפתור זריזה ונחושה, הסוללה שורדת באופן סביר, והסיכוי להחמיץ צלצול קלוש. עוד יום יומיים ואני אתרגל לממשק שלו ואפסיק לפנטז על נוקיה. האייפון הוא עדיין מכשיר נפלא לגלישה, מוסיקה ובכלל. היה כיף כל עוד נמשך, ואין טינה. אבל זה לא זה. נכון לעכשיו הוא הופך לאייפוד משודרג, ותו לא. נשארנו ידידים.